מדינת קליפורניה אישרה נישואי בני זוג מאותו מין והשמחה גדולה. למרות שהתחושה הכללית שלי היא שמוסד הנישואים הוא קצת אאוט-דייטד בימינו, אבל אין שום סיבה למנוע מאנשים את השמחה שבהכרזה, הנאיבית מעט, לאהוב אחד השני לעולם ועד.

אז גברים, נשים וקשישים צובאים על עיריות קליפורניה ואצלנו הטוקבקיסטים כבר משננים את הסכינים. אמנם הופתעתי מרוב התגובות החיוביות והאוהדות, שגם הן הופכות, כמאמר אחת מהן “את העולם למקום טוב יותר”, אבל כרגיל בין ברכה לאנחת רווחה, הסתננו גם אותן תגובות שאני רגילה להן:

אוח, הילדים האומללים

1. “זה יגרום למשבר זהות הילדים. מי האבא? מי האמא? ומה החתול קשור לכאן?”

החיים המודרניים מציגים לא מעט מודלים משפחתיים. אמא עובדת ואבא עקר בית, הורים גרושים עם בני זוג חדשים, אמהות ואבות חד הוריים ואפילו שני הורים עובדי היי טק ואופר אחת שעושה סנדוויצ’ים לכולם. נכון שאפשר לנסות ולדחוק את מבנה המשפחה חזרה למבנה הקלאסי והשמרני, אבל צריך לזכור שבדרך נוותר על משכורת שניה, שנים של פמיניזם ועל חופש הבחירה שלנו.

הקטע של שני הורים מאותו המין נראה לי מהפכני ממש לזאטוט הרך, אבל ילדים הם יצורים די סתגלתניים ככלל. באפריקה הם כבר יוצאים למלחמה בגיל 8. מה זה שני אבות לעומת זה?

2. “מה יגידו בגן?”

מה יגידו אם אבא שלך גנן? מה יגידו אם אמא שלך מורה? ברגע שמשהו הופך להיות נורמה - יש למישהו משהו מעניין לומר עליו? הסיבה שאנחנו בכלל חושבים על מה אחרים יגידו צריכה להיות דווקא מוטיבציה לנרמל אל כל העסק ולהפסיק לחשוב מה אחרים חושבים על המעשים שלנו.

3. “ילדים הם הדבק של הזוגיות. זוגות חד מיניים לא יכולים להביא ילדים. מסקנה מתבקשת: זוגות חד מיניים לא יחזיקו מעמד בנישואים”

ובכן, עם לוגיקה מושלמת שכזו קשה לי להתווכח - כאן כבר יש היסק שבנוי על טיעונים מוצקים. אריסטו היה מתמוגג. חבל רק שזוגות גאים כן יכולים להביא היום ילדים לעולם, עם קצת סבלנות ולא מעט בירוקרטיה. בואו גם נתעלם לרגע מאהבה, איכפתיות, מיניות, ערבות הדדית, מטרות משותפות ושאר זוטות כ”דבק” לזוגיות. אם נזניח את הפרטים השוליים האלה, אז אכן נקבל הסקת מסקנות מושלמת. היאח.

4. “הילדים שלי ילכו לבית הספר עם ילדים של הומואים ויחשבו שזה לגיטימי. בסוף הם יצאו הומואים בעצמם. ורדה רזיאל ז’קונט, מה לעשות??”

גם אני מקווה שהילדים העתידיים שלי יהיו אנשים בורים וצרי אופקים שימנעו באופן גורף ככל האפשר מהתנסויות חדשות שעלולות לגרום להם להיות בני אדם מעניינים ונאורים יותר. עדיף לנעול אותם בבית, ולהרביץ בהם תורה. פיזית.

ואולי במקום לחכות שהם יקבלו את הרעיונות האלה בבית הספר, עדיף להגיד להם שזה בסדר גם ככה וגם ככה, לטפח את האמון ביניכם ולקוות שבבוא היום, הם יעשו את המחקר, שכל ילד עושה בלאו הכי, בצורה בטוחה ומחושבת?

5. “מאיזה שד ינוק הרך הנולד ?מהשד של אמא או של אבא ?”

מהשד של מטרנה, לא מספיק טוב?

יום הדין קרב

6. “האנושות מתדרדרת מיום ליום!!”

ברוכים הבאים לעולם האמיתי - מלחמות באפריקה, ילדים מועסקים תמורת דולר ליום בסין, מחירי הנפט משתוללים, איום הטרור מחמיר, תחנת דלק פחמית נוספת נבנית באשקלון וזוגות חד מיניים מתחתנים - כמה נמוך עוד נגיע?

7. “זה לא טבעי! אנחנו משנים את חוקי הבריאה! אויי גוועלד!”

לענייני בריאה, דת ושבת לא נכנס כאן. בכל זאת, גדולים ומלומדים מאתנו עוסקים בזה שבעה ימים בשבוע. אבל בואו נחשוב לרגע - אקמול זה טבעי? ניתוחים להוצאת האפנדיציט? השתלת ציצים? ירקות מהונדסים גנטית? קופסאות מפלסטיק? אם אנחנו נגד שינוי חוקי הטבע, בואו נקח את בני האמיש כמודל חיקוי. עד אז, אפשר לוותר על המוסר הכפול.

8. “רעידת אדמה של 9 בסולם ריכטר בדרך אלינו! מיד אחריו המבול! היכונו לביאת המשיח”

נשמע כמו חומר לסרט טוב. רגע, זה לא התסריט של “היום שאחרי מחר”?

שונות ומשונות

9. “ההומואים האלה תמיד עושים דווקא”

הנכים, מי ביקש מהם לבוא להפגין? מה, חסרים להם כסאות גלגלים? מעליות בביטוח לאומי? וויקי כנפו, מה רע לה? חייבת להצטלם בעירום בוטה ולעשות לנו רע בעיניים? ובכלל, מקבלי קצבאות הילדים, מי ביקש מהם לעשות ילדים אם הם לא יכולים לפרנס אותם?

למרות שזה נשמע מפתיע, אנשים ככלל, לא רוצים הרבה - הם רוצים ללכת לטיול לים, לקנות גלידה לילד, לחבק אחד את השני על ספסל בפארק ולחזור בערב לבית. אנשים שהנורמה הזו נשללת מהם, נוטים למחות. מי שאין לו כסף - רוצה עזרה. מי שלא יכול להתנשק בציבור - מבקש להגן על זכויותיו.

10. “איזו גאווה להיות סוטה ?!”

בפעם הבאה שתספר לנו על החיבה שלך למשכב אלפקות, נזכור לך את זה.

מצעד הגאווה בירושלים יתקיים בחמישי הבא (26/6) בשעה 16:00. המצעד הזה הוא אנתיטזה די מובהקת למצעד בתל אביב: בעוד שהמצעד בתל אביב חוגג את הליברליות שלה, זה שבירושלים מוחה על הבורות והאטימות של מגזרים מסויימים בארץ, שחושבים ששריפת פחים, התפרעויות ואלימות הם פתרונות לגיטימיים.

לא משנה במה אתם מאמינים, באיזו מפלגה אתם תומכים ועם מי אתם הולכים לישון בלילה - בואו להזכיר לכמה אנשים פה, שסולידריות היא לא מילה גסה.

דיברתי אמש עם ויזה כאל, ולחלוטין במקרה נודע לי שהחל ב 1 ביולי אמורה להכנס לתוקף הרפורמה הנרחבת בתעריפון העמלות של חברות האשראי. יתכן שחלקיכם מודעים לשינוי הקרב ובא, אבל אם אתם לא - כדאי לדעת ולהערך בהתאם:

נכון להיום, התשלומים העיקריים לחברות האשראי מורכבים מהעמלות הבאות:

• דמי ניהול חודשיים, ללא קשר למספר הכרטיסים בחשבון- 6.74 ש”ח
• דמי הגבלת אחריות שנתיים - 21 ש”ח
• דמי חבר בגובה הנע בין כמה עשרות שקלים לכרטיס מקומי לכמה מאות דולרים לכרטיס פלטינה. דמי החבר מתבטלים אם מבצעים יותר מ 6 רכישות חודשיות בממוצע.

בהנחה שאתם עושים לפחות שימוש מינימלי בכרטיסים שברשותכם, הסכום שתשלמו כיום על כרטיס אחד לחברת האשראי, עומד על כ 100 ש”ח לשנה. לקוח עם שלושה כרטיסים מאותה חברת אשראי ישלם כ 140 ש”ח.

לפי הרפורמה החדשה שתכנס לתוקף בחודשים הקרובים, יבוטלו העמלות השונות, ובמקומן תונהג עמלה חודשית יחידה לכל כרטיס. גובה העמלה משתנה בין 12.90 לויזה מקומית חוץ בנקאית רגילה ל 50 שקלים בחודש לכרטיס פלטינום. חברות האשראי והבנקים אמנם יציעו הנחות לרוכשים מעל סכומים מסויימים, אך גם לאחר ההוזלות, תהיה עליה משמעותית בעלות כל כרטיס.

לצורך ההשוואה, אם היום אתם משלמים כ 100 שקלים לשנה עבור כרטיס יחיד, אחרי הרפורמה תשלמו כ 150 שקלים. אותו לקוח ששילם 140 שקלים על שלושה כרטיסים, אמור לשלם מעל 400 (!) שקלים.

אין באמת מה לעשות לגבי השינויים האלה, חוץ מלהערך אליהם בצורה חכמה:

• להחזיק בכרטיס יחיד;
• לבחור בכרטיס שמתאים בצורה מיטבית להוצאות בחשבון;
• להמנע מלהחזיק כרטיסי אשראי של חברות שונות (למשל דיינרס של ויזה ואמריקן אקספרס של ישרכארט);
• לדבר עם הבנק וללחוץ עליהם לעשות הוזלה בגובה העמלות.

עוד פרטים על הרפורמה:

http://www.nrg.co.il/online/16/ART1/740/212.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3542995,00.html

מקווה שהמידע יעזור לכם לחסוך קצת
(אפילו אפשר להעביר את זה הלאה)

כבר מזמן הבנתי שמיחזור הוא לא הפתרון האבסולוטי לבעייות האקולוגיות שנתקענו במרכזן. מיחזור אמנם מטפל באחוז ניכר מהפסולת הביתית שלנו, אבל בו בזמן ממסך ומשכיח מאתנו את הכמויות האדירות של פסולת תעשייתית שאיש לא דואג לה.

אמנם ברור שהפתרון מתחבא בהקטנת הצריכה, אבל כשהצמא תופס אותי בלי בקבוק מים מהבית, אין לי ברירה: גם אני קופצת לקיוסק הקרוב ביותר וקונה לי פחית שתיה. באחת הפעמים האחרונות, נתקלתי במוצר שהעביר בי חלחלה:

אין לי בעיה עקרונית עם ליצ’י, אבל בהחלט יש לי בעיה עם האריזה ההיברידית הזו - חצייה פלסטית חצייה מתכת וכולה לא ניתנת למחזור בשום צורה שלא מכילה פלאייר ופריקת אגרסיות.

בהחלט ציפיתי שבימנו, כשהמודעות הסביבתית נראית בעליה, ימנעו מלייצר אריזות שכאלה. חבל שבשם גימיק שיווקי מוצלח, זורקים לפח שנים של חינוך איטי למיחזור. נקווה שקוקה קולה לא יאמצו את הטרנד הזה.

ובאותו נושא אבל במדיום שונה: יש לנו כדור ארץ אחד בלבד וגם אותו אנחנו מכלים מהר מדי. אם עדיין לא צפיתם ב StoryOfStuff, אז הגיע הזמן.

לפני כמה שבועות ממש, שותפי לצוות ואני, מותשים ומיואשים ממאסות הספאם שמגיעות לתיבת הדואר שלנו, החלטנו לעשות מעשה. לא, עוד לא החלטנו לפצוח במסע נקמה אכזרי, אה-לה Kill Bill, שבו נצוד ונשחט כל נפש שהחליטה שאני צריכה להגדיל את הנקניקייה שלי בשקל תשעים ואפילו לא הקמנו שרת שיפרוץ לכל שרת שממנו נשלח הספאם וישים שם תמונות של 2Girls1Cup.

כיוון שאנחנו ככלל אנשים חיוביים למדי, החלטנו שמהעז הזאת נצליח להוציא משהו מתוק - זממנו לנו חרש לפתוח בלוג, תחת השם המחתרתי ViagraLOL, שימחה על כל הספאם שבעולם ואחותו באמצעות כלי הנשק הטוב ביותר (והיחיד) שיש לגולש הפשוט - ההומור הבריא.

לצערנו, כנראה שלא רק גרייט מיינדס ת’ינק אלייק, אלא שהם גם חושבים בזמנים דומים. היום גיליתי שממש לפני שלושה שבועות נפתח בלוג אדיר בכל קנה מידה אפשרי, תחת השם A Spam A Day שהופך כאמור ספאם, לקריקטורות מעולות.

האתר מתעדכן בכל יום עם המחשות למשפטים כמו “Get Her To Lick Your Rod” או “Your Huge Machine Will Drive Her Nuts”, ואמנם הוא עדיין בחיתוליו, אני בטוחה שבאמצעות תמיכה ופידבק חיובי, הוא יגדל ויתפח, בדיוק כמו מוט ההילוכים שלך, או לחלופין - תיקיית הספאם על המחשב שלי.

“מה תרצי להזמין?”
“סלט עוף בינוני, בבקשה”
“עוד משהו?”
“אפשר בבקשה לחם עם זה?”
“אין לנו לחם, אנחנו כשרים לפסח”
“טוב, אז אפשר להוסיף גבינה לסלט?”
“בתוספת של שלושה שקלים, שום בעיה”

הם בצד שלהם, ואני בצדי שלי, לובשת שמלת קיץ שקפקפה, שתחתיה מציצים תחתונים שחורים, למרות רוח הערב הקרירה. למרות המזג הקיצי שעומד בפתח, הם לבושים שחורים, ורק הבריזה הקלה מייבשת את הזיעה שמאיימת לחמוק מתחת למגבעות הגדולות.

בשני צדדים שונים, אנחנו הולכים בדיוק באותו הקצב, ובדיוק באותו הכיוון. אני נושאת ספר עם כותרת מלוכלכת והם מתחילים לשיר. לשיר אין מילים, אבל הוא בשני קולות לפחות - מתוזמנים היטב, הרמוניים מטבעם, ואולי מחזרות על גבי חזרות באיזו תפילה או חדר קטן, מלא בספרים שמישהו קידש לפני אלפיים שנה.

אני תוהה האם הם מסתכלים עליי, מסתכלת בהם ובולעת בתאבון את התווים. ואם הם היו מסתכלים עליי, האם התאבון, התשוקה, השמלה, הספר בעל הכותרת שאינה משתמעת לשני פנים, האם מה מהם היה גורם להם, רק לרגע אחד, לחטוא?

אנחנו רוקדות והם מסתכלים. העיניים שלהם מפשיטות אותנו מבגדים שכלל לא נלבשו לכבודם. הפעם לא באנו לצוד - באנו לרקוד.

אנחנו חוגגות את חופש הגוף המשוייך. זה לא רשום לנו על המצח, אבל האחרים מריחים תחרות ומתחילים לחוג סביב הכבשה, העגל, הארוחה ללילה הזה, שלא נשתנה מכל הלילות.

אנחנו נצמדות אחת אל השנייה, ממשיכות לנוע לפי הקצב, לצחקק, לרקוד, והפחד, ואולי זו דווקא הגאווה על שאיננו זקוקות למי מהם, רק גורם להם להתקרב עוד ועוד.

הם לא שולחים ידיים, אלא נועצים מבטים, נועצים מילות חנופה רכות. הם לא מבינים שאת תורם הם כבר הפסידו. עכשיו אנחנו כאן לא בשבילם, הם לא מעניינים אותנו, אנחנו לא רוצות אותם. פשוט באנו להנות.

אתה תחזור מן המדבר, והשיער שלך ודאי יריח כמו חול, הכתפיים שלך יצרבו באדמומיות, העור שלך יהיה יבש ויתחספס על הלחי שלי.

התגעגעתי.

לא פעם ולא פעמיים ניסיתי לדמיין איך היו נראים האימונים שלי אם במקום להתהדר בחזה במידה 85D, הייתי מקפצת בעולם עם איזה קאפ B או C חסכוני וקליל.

אמנם רוב הנשים טוענות שהן היו שמחות להחליף את החזה הממוצע שלהן במרפסת פלוס פטיו וחצר , אבל עד שלא טעמת את טעמה ומחירה של חזייה ב Women Only, עד שלא חיפשת בגד ים במשך שעות וכל עוד חולצת כפתורים לא החליטה להפתח על דעת עצמה באמצע היום - אין לך מושג איך נראים החיים עם חזה גדול.

כחלק מסדרת תכניות מרתקות בנושא דימוי הגוף המודרני, הפיקו ה BBC סרט תיעודי על שלוש נשים שמצויידות במידות שגם אני מתקשה לדמיין את החיים אתן. עם חזיות במידות בדיוניות כמו FF או G, בוחנות הנשים , ויחד אתן התוכנית, את האלטרנטיבות שעומדות בפני אשה עם חזה גדול עד כאב: לאהוב אותו, לרזות במידת האפשר וכמובן האופציה הכירורגית הידועה לשמצה - על הכאבים והצלקות הנלוות.

מומלץ בחום לפנות שעה לצפייה בלינק המצורף (בלי תרגום, אבל באנגלית בריטית בהירה וברורה) - במיוחד לגברים שמפנטזים על חזה גדול

אני ההוכחה החיה לזה שאלוהים נותן אגזוזים למי שאין שיניים. מצד אחד אני עובדת בחברה שבה בהגדרה יש שעת משחק לעובדים, שני פלייסטיישנים, XBOX, XBOX 360, PSP ומספיק משחקים כדי לפתוח ספרייה ומצד שני - אני פשוט לא אוהבת משחקי מחשב.

לפני כמה שנים עוד צלחתי את Zooma ואפילו השלכתי כבשים ופוצצתי כדוריות ב Orisinal, אבל היום כל נסיון לשדך ביני לבין משחק מחשב נתקל במחסום כבד - כנראה בספר כלשהו.

אבל הגיע היום שגם אני אפול בפח - ואני כאן כדי להזהיר אתכם - אל תשחקו ב Destop Tower Defence. פשוט אל. אתמול סיימתי אותו ברמה בינונית, אחרי שבוע של חלומות לילה עמומים על Squirt Towers ו Immune Creeps וחשבתי שזהו, גמרתי עם ההתמכרות החולנית הזו. אבל לא, היום מצאתי את עצמי משחקת ברמה גבוהה יותר. קשה יותר, אבל לעזאזל - כל כך כיפית.

טוב, זה היה מתבקש שכשאשה רצה לנשיאות יתחילו לזווג אותה עם כל זכר תועה.

אבל לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך מצחיק

“Celestial quires will be singing, she’s fucking Obama, and the world will be perfect”

(מקור)

“Bama-bama-bama”

(מקור)

הכל נראה כמו iPhone. הכל! אם אני אראה עוד טלפון שמתהדר במסך-מגע-ענק-ברזולוציית-על-ועיצוב-שחרחר-חלקלק-סקסי-ומינימליסטי אני פשוט אתפלץ, אשתנק ואשתבץ. לא פחות.

אפילו Nokia, אלוהי העיצוב והממשק, נפלו קורבן ל iPhomania הזו. תראו מה החברה, שהוציאה תחת כנפיה מוצרים מקסימים כמו ה N95 וה N800, מכינה בשבילנו לרבעון הראשון של 2009: Nokia Tube (בהשראת YouTube? ואולי PornTube?).

המכשיר כמובן יגיע עם מסך מגע ענק ברזולוצייה גבוהה, יעוצב במיטב מסורת האפל ואפילו יצוייד במצלמה ראוייה לשמה. כדי לא לשכוח שזה בכל זאת צעצוע של נוקיה, הטלפון יריץ Symbian ויתן חווית משתמש נוקייתית למדי.

אפשר להתנחם בעובדה שהפיצ’ר הבלתי שימושי בעליל של מסך המולטי-מגע ישאר בחוץ, ובמקומו נקבל מסך שמגיב פיזית, כלומר בתחושה שדומה ללחיצה על כפתור, לכל לחיצה עליו.

אני לא יודעת אם זו סיבה מספיקה כדי להסתובב עם גאדג’ט שנראה כמו iPhone, אבל הוא לא.

ובכלל, iPhone זה כבר לא כזה מגניב, לא?

(מקור)

יובל סער מספר בפורטפוליו שלו על אתר המספק שרות חדש ומפתיע המאפשר לשכור צלם פפרצי ולהרגיש כמו בריטני ספירס ביום טוב (כלומר אחרי תערובת שרירותית של סמי הרגעה).

אחרי ששקלתי את הרעיון במשך כשלוש דקות והחלטתי לוותר, עלתה בי התהיה מה הייתי עושה אם באמת הייתי סלבריטי ליום אחד.

אני מניחה שהייתי לוקחת את עצמי לכל החנויות השוות ומנצלת את הנחות הסלבריטי הענקיות. אולי גם קופצת לה. שטרן ושואלת כמה תכשיטים בעלות של משכנתא בינונית.

ואתם?