לבית שלי, חמישה מטרים על ארבעה, כפול שתי קומות, פלוס חצר, יש רצפה מצויירת. במרחק של מרצפת בנאלית אחת מהקיר, עוברת מסגרת שחורה מעוטרת מעויינים, הכולאת בתוכה פרחים בעלי שמונה עלי כותרת. המדרגות אל הקומה השניה, המרוצפת לוחות עץ חשוף, עשויות פלדה במרקם תעשייתי. הצבע שעליהן כבר מתחיל להכנע לכתמי חלודה כתמתמים בפינות, אבל הקונסטרוקציה משדרת יציבות מספקת כדי לעשות את הדרך למטה, מהמיטה לשירותים, בשלוש בלילה גם מבלי להדליק את האור.
המשך קריאה »
כל כמה ימים, נמאס לי לעבוד מהבית. המטבח קורא לי, האבק בפינות החדרים קורץ לי בשובבות ומקלחת צהריים הופכת לפתע לאופציה הגיונית, אפילו כשהמזגן דולק. בדיוק בימים כאלה אני מכריחה את עצמי לעטות את מיטב מחלצותי (ובעיקר את הגבוהות שבנעלי) ומשלחת את עצמי אל פינה רנדומאלית ברחבי העיר, כדי להצטרף למיטב רובצי בתי הקפה התל אביביים ולפטופיהם.
תזמון זה הכל בחיים, אין מה לומר. מספיק איחור של רבע שעה לפגישה כדי ליצור את הרושם הלא נכון על האנשים החיוניים ביותר ורק שלוש דקות מיותרות בחיפוש אחר אולם הרצאות עלום שם ביום הראשון ללימודים, מעלות משמעותית את הסיכון לשבת בשורה הראשונה, בדיוק מתחת למטחי הרוק העויינים של המרצה.
כל כמה ימים, נמאס לי לעבוד מהבית. המטבח קורא לי, האבק בפינות החדרים קורץ לי בשובבות ומקלחת צהריים הופכת לפתע לאופציה הגיונית, אפילו כשהמזגן דולק. בדיוק בימים כאלה אני מכריחה את עצמי לעטות את מיטב מחלצותי (ובעיקר את הגבוהות שבנעלי) ומשלחת את עצמי אל פינה רנדומאלית ברחבי העיר, כדי להצטרף למיטב רובצי בתי הקפה התל אביביים ולפטופיהם.
באקט של ספונטניות אופיינית, מצאתי את עצמי לקראת חצות הלילה, בתחנה המרכזית של תל אביב. הפלגתי במעלה הדרגנועים המקרטעים והנוף האנושי המתעתע של התחנה התחלף בין הקומות. תמיד מדהים אותי לראות כמה הבדלים יכולים להסתתר בין כמה מטרים של בטון ואוויר: הפרצופים השחורים של אלה שעומדים לבלות שם את הלילה, התחלפו בעיניהם העייפות של אלה שיהיו בבית תוך עשרים דקות עירוניות זריזות ואז הפכו להבעותיהם הערניות ועמוסות התיקים של הממתינים בקומות העליונות כדי לצאת לדרך ארוכה.
רגע לפני שינה במחוזות בלתי מוכרים, שנינו מבינים לפתע עד כמה שונה החוויה הזו בשביל שנינו. בשבילך הדרך היא נקודה אחת במרחק שממנה מגיחה, גדלה ומתהווה המציאות, על כל הפרטיה הקטנים ביותר, אל תוך שדה הראיה הממוקד. בשבילי הדרך היא ברובה הגו שלך וקרעים-קרעים של מציאות שמבליחה לרגע, כאילו יש מאין, בזווית העין ונעלמת מעבר לכתף כאילו מעולם לא הייתה אלא הזייה. דמיין איזה קסם יכול היה להיות לו יכולנו להיות ראש אחד שרואה הכל.
היא כל כך מקסימה כשהיא רוכבת על האופניים הישנות שלה, כשהיא עומדת במעבר החציה, כשהיא משכפלת דפים במכונת הצילום במשרד. היא בכלל בחורה רגילה – גובה ומשקל ממוצעים לחלוטין, השכלה והשקפה שגרתית, אבל יש בה איזה קסם – נימה של צחוק, ניצוץ במבט – איזו איכות נסתרת שפורשת מלפניה שביל המרוצף לבנים צהובות ועליו פרוש שטיח אדום.
לפני חצי שנה, בעיצומם של דילוגים בין מדינות אירופאיות אקראיות ובין בירה לבירה, זה נראה כמו רעיון לא רע בכלל. מה רע בחצי שנה אינטנסיבית של הוכחה עצמית? בהתחשב בעובדה שרוב חיי אני מתנהלת בתפוקה של שישים-שבעים אחוז לכל היותר, למתוח את הגבולות לכיוון התשעים לסמסטר אחד נשמע לי מאיים פחות מלצפות ברגע של היסח הדעת בפרק של האח הגדול.
גם עכשיו, דקה לפני שאני חותמת על החוזה, אני עדיין לא יודעת מה עדיף. אולי היה כדאי להשאיר את זה ככה? לקח לנו שנה שלמה להגיע לסטטוס קוו הזה שעושה לי כל כך טוב. כשאני חושבת על זה ליותר משלושה רגעים ברציפות – לשים את הכל על כף המאזניים ולהסתכן בלאבד את החבר הכי טוב שלי בשם רעיון ספונטני שצץ לפני כמה חודשים – נשמע לי כמו טירוף.