לעסנו לאט, שתינו מעט. לכל היותר עברה שעה, אבל האופנועים כבר לא היו שם כשיצאנו, רק המכונית עמדה בודדה כמה מטרים מהכניסה, עושה לנו עיניים של כלבלב עזוב. תדלקנו, נתנו גם לה קצת שמן-מים והמשכנו – הדרך התפתלה הלאה, בקצב הבריא שמכתיב אוכל שיושב בנינוחות בבטן.

שגיאה קטנה ומטופשת גרמה לכך שמחקתי את העיצוב של הבלוג שלי היום. חשבתי לשחזר את הרקע הירקרק הקודם – אבל בסופו של דבר החלטתי להשלים עם רוע הגזירה. אז הנה הוא העיצוב החדש

כשהטוסיק שלך ממוקם על המושב הנוח של בימבה אדומה ששוקלת כמו דוגמנית אנורקטית אחרי איזה נשנוש סושי פרוע ונשמעת כמו שילוב לא מוצלח בין פינצ’ר למכונת תפירה, קל מדי לשכוח שהתכנסנו כאן היום כדי לרכב על אופנועים.

בשמונה ימים בפולין ובשלושה חודשים בארץ זכיתי ללמוד חופן שיעורים – טובים ורעים – על עצמי, על המדינה הפסיכית הזו שלנו ועל אנשים בכלל. זה לא מעט, בחיים האלה, בהם צריך לברך על כל הזדמנות ללמוד שיעור.

כשהתיישבתי במכונית לבד בפעם הראשונה, רק לפני כמה ימים, דאגתי שלפני שאני אחזיר את הרכב השכור, אני אצטרך לעבור בתחנת דלק לאוורור וייבוש של המושבים מהזיעה הקרה שלי.

כבר חצי שנה עברה מאז שקיבלתי את ערכת הצעצועים החדשה שלי – לפ טופ חדש-דנדש של HP, תיק למחשב נייד של Built NY ועכבר Microsoft Arc. אחרי חצי שנה של שימוש אינטנסיבי מאוד אני יכולה לומר באופן ודאי – בשבילי – הבחירות כולן מצויינות.

האם הסט הירקרק שלי היה מתאים גם לך? בואו נראה -

אני נעולה בזווית בלתי אפשרית מאחורי אחד הגברים שאני הכי אוהבת בעולם, והאטמים באוזניים, שאון המנוע שממסך אותי מהעולם והקסדה שמגבילה את תנועות הצוואר – לא מותירים לי הרבה ברירה.

ארון סגור מסתיר בתוכו כרגיל מחזות לא נעימים. לפוצץ לעצמך את המוח עם אקדח זו לא דרך פוטוגנית לומר לעולם ‘היו שלום ולא להתראות, חארות’. זו יכולה הייתה להיות נחמה קטנה שבקטנות, אבל ממה ששמעתי, זה אפילו לא מצטלם כמו בסרטים.

יש אנשים שרואים רק בלוויות. אנשים טובים שרק מן הראוי היה לראות בנסיבות משמחות הרבה יותר, על כוס קפה בכיכר קטנה, בחנוכת בית של חברים, בימי הולדת או סתם ברחוב – בקריאת פליאה, המלווה עיניים מצטלבות, מכירות ומוארות.
אבל זה מה שהחיים מזמנים – פגישות ארעיות, שקטות, תחת מעטה עגום של נימוס ולחישה. שיחות חטופות על אדם שהיה ואינו. דיון חשאי בנסיבות ובפיסות זכרון חסרות משמעות – מילים שנאמרו ושלא נאמרו, מעשים שהיו צריכים להעשות ולא נעשו, גיבוב של קישורים נסיבתיים שאפשר לראותם רק בדיעבד.
פרידה ואז האדמה נאטמת לה שוב בידיים …

אהוב שלי,
אני כותבת לך מהרכבת מקראקוב לורשה, עלינו עליה לפני קצת יותר מעשר דקות, אחרי ריצה מטורפת באזור תחנת הרכבת, רק כדי למצוא אינטרנט. רק שתדע, פולין מדהימה וקראקוב וורשה הן ערים אירופאיות לכל דבר, אבל עדין לקח לי יותר מארבעים דקות למצוא איטרנט פעיל. אין ספק שעדיין יש להם לאן לשאוף.
בין לבין הצלחתי לקרוא את המייל שלך ופתאום נזכרתי שבאמת שבוע שלם שלא דיברנו. השקט עכשיו, המוזיקה באוזניות,  האנשים המותשים בכסאות שלהם, הנופים הפסיכודליים שבחוץ והטרטור של הרכבת על הפסים, מספקים את הרקע המושלם כדי לכתוב לך סוף סוף.
דברים …