אין יותר פקקים בתל אביב ומצוקת החנייה בעיר נפתרה סופית! החניונים הנטושים פתחו את שעריהם ללא תשלום, שדרות ירושלים נפתחה לתנועה בשני הכיוונים, הרכבת הקלה התחילה לפעול מוקדם מהצפוי והחניון הענק ליד הבימה נפתח וחורי תולעת ענקיים משגרים אליו וממנו מכוניות מכל רחבי העיר. התחבורה הציבורית עובדת 24 שעות ביממה ואפילו בשבת. ש”ס כבר בכלל לא בכנסת.
המשך קריאה »
לעסנו לאט, שתינו מעט. לכל היותר עברה שעה, אבל האופנועים כבר לא היו שם כשיצאנו, רק המכונית עמדה בודדה כמה מטרים מהכניסה, עושה לנו עיניים של כלבלב עזוב. תדלקנו, נתנו גם לה קצת שמן-מים והמשכנו – הדרך התפתלה הלאה, בקצב הבריא שמכתיב אוכל שיושב בנינוחות בבטן.
כשהטוסיק שלך ממוקם על המושב הנוח של בימבה אדומה ששוקלת כמו דוגמנית אנורקטית אחרי איזה נשנוש סושי פרוע ונשמעת כמו שילוב לא מוצלח בין פינצ’ר למכונת תפירה, קל מדי לשכוח שהתכנסנו כאן היום כדי לרכב על אופנועים.
יש אנשים שרואים רק בלוויות. אנשים טובים שרק מן הראוי היה לראות בנסיבות משמחות הרבה יותר, על כוס קפה בכיכר קטנה, בחנוכת בית של חברים, בימי הולדת או סתם ברחוב – בקריאת פליאה, המלווה עיניים מצטלבות, מכירות ומוארות.
אבל זה מה שהחיים מזמנים – פגישות ארעיות, שקטות, תחת מעטה עגום של נימוס ולחישה. שיחות חטופות על אדם שהיה ואינו. דיון חשאי בנסיבות ובפיסות זכרון חסרות משמעות – מילים שנאמרו ושלא נאמרו, מעשים שהיו צריכים להעשות ולא נעשו, גיבוב של קישורים נסיבתיים שאפשר לראותם רק בדיעבד.
פרידה ואז האדמה נאטמת לה שוב בידיים …
אהוב שלי,
אני כותבת לך מהרכבת מקראקוב לורשה, עלינו עליה לפני קצת יותר מעשר דקות, אחרי ריצה מטורפת באזור תחנת הרכבת, רק כדי למצוא אינטרנט. רק שתדע, פולין מדהימה וקראקוב וורשה הן ערים אירופאיות לכל דבר, אבל עדין לקח לי יותר מארבעים דקות למצוא איטרנט פעיל. אין ספק שעדיין יש להם לאן לשאוף.
בין לבין הצלחתי לקרוא את המייל שלך ופתאום נזכרתי שבאמת שבוע שלם שלא דיברנו. השקט עכשיו, המוזיקה באוזניות, האנשים המותשים בכסאות שלהם, הנופים הפסיכודליים שבחוץ והטרטור של הרכבת על הפסים, מספקים את הרקע המושלם כדי לכתוב לך סוף סוף.
דברים …