ההרצאה של לורל בוורדקאמפ 2007, שהזכרתי שני פוסטים אחורה, העלתה את השאלה המעניינת של הבלוג כאמצעי תקשורת אינטרנטי בין כותב לקורא על ידי יצירת סינרגיה בכתיבת התוכן, ועוררה משהו שריגש אפילו אותי – דיון קצר בתגובות, בבלוג שלי ממש, עם תוכן אמיתי, שאלות, תשובות, קישורים לוגיים and all that jazz.

כיצד אנשים גילו “שהבלוג מאפשר חשיפה לתוכן שנגיש למליוני אנשים”, שאל טל גלילי באחת התגובות, וגרם לי לתהות על פשר הדרכים שהביאו אותי לכאן, לבלוגוספירה, לבלוגלי ולכתיבה שהיא פסאודו-תגובות-אוריינטד. הרשו לי אם כך, ברוב טובכם, בטרם אחשוב עוד קצת, פוטנציאלית אתכם, לשפוך קצת אור על הדרך שעברתי:


השנה הייתה פלוס מינוס אלפיים. כמדומני, מדובר אפילו בימים הראשונים של חודש ינואר. אפשר להניח שהייתה זו התחושה האפוקליפטית כמעט שאחזה בכולם, קל וחומר בילדונת בת 14 שכמותי, אחרת קשה להסביר למה פתחתי מחברת שעל כריכתה איור לוני טונס ושרבטתי בה בעט אדום כמה מילים שנחרזו בראשי. באותם ימים קראתי לזה שירה. היום אני מוכנה להתפשר על התחלה.

שנתיים כתבתי למחברת. כלומר למגרה. חברה טובה קנתה לי מחברת יפה יותר, כרוכה בנייר פרגמנט ואותה הזנתי בעולמה הדק של המתבגרת שהייתי. עד היום אני מופתעת לפעמים לקרוא את המילים שכתבתי ואת הזרעים הנטועים בהן, ולמצוא בין השורות את האדם שצמחתי להיות היום, על כל הmaneuverים הקטנים האלה, שקשה היה לצפות מראש אבל אפשר בבירור לראות בדיעבד.

אני גם לא יודעת מה הדבר שסחף אותי אל האינטרנט. הבמה החדשה לא הלהיבה אותי בזמנו. פרסמתי שם יצירות אחדות, אך אלה נותרו מיותמות בבדידותן. את הקשר שלי אל הקהל ואל הרשת מצאתי בפורום השירה הארוטית שפרח דאז בהיידפארק. הייתי ילדונת בת 16, עם מעט מאוד ניסיון רלוונטי אבל דמיון עשיר שהזין שירה שהעבירה רעד בשדרתם של כפולים ממני בגיל. כתבתי על דם ועל עירום ועל כאב ועל רגשות שכלל לא ידעתי להכיל. כתבתי “שפוך אותי / רסס את דמי על הקיר הלבן / הכאב לי מאהבה / הרצון הנואש לאהוב / ולא לדעת איך” והקהל, אוח, הקהל התמוגג מהמוח הכלוא בין חומות של תמימות, משתקף רק מבעד לעיניים כחולות וגדולות ומהעונג לצפות בו צומח מולם.

על הרגע בו הפסקתי לכתוב, אני יכולה דווקא לשים את האצבע באופן מדויק. הכתיבה בפורום דעכה לאיטה לקראת הגיוס ומתה סופית כשנקלעתי לסערת המסלול הצבאי שלי. יחד עם התקופה הכהה הזו, שהדחקתי, מתה בי גם ההשראה לכתוב. במשך יותר משנה ניתבתי את הגסיסה הרגשית, ואולי אפשר לכנותה – ההתבגרות שלי, לתוך החומר. רוב המיניאטורות שהצגתי בתערוכה, חלחלו ממני החוצה אל דמויות זערוריות, צורחות מכאב וקהות חושים, כמוני.

לא היה קטליזטור מוגדר לפתיחת הבלוג שלי, לפני כמעט שלוש שנים, אבל אני מניחה שזה היה חלק מהחזרה שלי לחיים. גרסת הפניקס, רק עם פחות פירוטכניקה. תחת אותה כותרת ראשית אבל עם הסתייגות מבלוגים בכותרת המשנה, כתבתי, כנראה מתוך ניסיון אמיתי למצוא את התשובה, ומאז all hell broke loose.

אני לא אומר שהתאהבתי בכתיבה, כי התאהבות ניצתת ודועכת באותה מהירות מפתיעה כל פעם מחדש. לא התאהבתי, אלא מצאתי לי בית. היום אני כבר לא חשה יותר את הצורך לסייג את היותי בלוגרית. אני נהנית לכתוב. אני נהנית להיקרא. אני נהנית להיות מוגבת. אני נהנית לעמוד על הבמה שלי כשאור הזרקורים שלי מופנה אלי.


יותר מנושא ההפרדה בין הבלוג הזה לבין דמותי הבלתי וירטואלית ויותר מהתהיות לגבי המניעים הדוחפים אותי לכתוב כל פעם מחדש את התשוקות, הכאב והסקרנות שלי אל מול כמה שיותר עיניים זרות, מעל כל אלה בוער בי הרצון להבין מה הופך אותנו (הנה, אני שתמיד מנסה להתבדל, משייכת את עצמי לקבוצה) לכמהים כל כך ליצירה של דיאלוג במקום בו היית מצפה למצוא מונולוג חד כיווני. מדוע אנחנו צמאים כל כך?

הנטייה הטבעית שלי היא להפנות את האצבע המאשימה לעידן הפנאי והשפע שבו אנו חיים. בעולם שבו תוחלת החיים גבוהה, התוצר הלאומי לנפש הוא מספר בלתי מבוטל והחיים הם באופן כללי די נחמדים, קל לדבוק בהרגלים נטולי כל משמעות מלבד האדרת האגו והתבוססות בשלוליות ורבאליות. אני לא טוענת שזה רע. אני פשוט חושדת שאנחנו משועממים.

5 thoughts to “גרפומניה, בלוגוספירה וציטוטים אהובים

  • טל גלילי

    🙂

    Reply
  • טל גלילי

    אהלן.
    ראיתי שהפעם לא הזמנת תגובות וחורים וכו. אז הרשיתי לעצמי להניח (אני מקווה בנימוס) איזה תגובה ככה ליד הפוסט, שאיננה לחלוטין קשורה לפוסט.
    אך אני מודה שעצם זה שכתבת על גילוי עצמי בבלוג, גרם לי לחשוב על זה שאני למעשה נימנע מלכתוב על עצמי בבלוג שלי. מה שהוביל לכתיבת הפוסט הבא:
    http://www.talgalili.com/?p=93
    (לא חושפני במיוחד, אבל לפחות המוזיקה טובה 🙂 )

    בברכות,
    טל.

    Reply
  • ira

    קפצתי, קראתי, נהניתי
    תמיד מעריכה זרימה ויכולות ורבאליות בעולם שקץ במילים
    (אמנם חלק מהקהל ושמחה להיות) אולם בתור (ארשה לעצמי…)vip שלחי נא לי דברים שכתבת ולא כאן בקישורים.

    “בלוגרים הנם הטרובדורים של האינטרנט” (אירה קונטורובסקי)

    תהני מהיום החמים
    נשיקות

    Reply
  • Liz

    יש המון דברים שאני מוכנה להיות, אבל להיות ז**ת צומי זה לא אחד מהם 🙂
    אבל אתה תמיד מוזמן “להניח” תגובות היכן שאתה רוצה (מדינה חופשית, אתה יודע)

    Reply
  • Mr.Ppt

    וואו,
    נהניתי כל כך לקרוא ולשקוע בתוך כל הלך המחשבה שלך, ואפילו לזכות להצצה נדירה בתמימות נעוריך.
    עדיין לא הצלחתי לנחש מאיזו אסקולה את באה. האומנות היא חלק ממך זה ברור, לא רק בכתיבה. אבל את נכנסת גם לשאלות על פסיכולוגיה, תקשורת, ואפילו נגעת בכלכלה (שזה היה מפתיע!).
    תענוג לקרוא טקסט בעל פריסה כה רחבה על התחומים הרבים שמרכיבים את החיים, ולראות איך את מגיעה להרבה מהתובנות והתהיות שהייתי מת לענות עליהן גם בעצמי.
    קטע מקסים. 😮

    Reply

Leave a comment

Your email address will not be published.