“מה תרצי להזמין?”
“סלט עוף בינוני, בבקשה”
“עוד משהו?”
“אפשר בבקשה לחם עם זה?”
“אין לנו לחם, אנחנו כשרים לפסח”
“טוב, אז אפשר להוסיף גבינה לסלט?”
“בתוספת של שלושה שקלים, שום בעיה”


הם בצד שלהם, ואני בצדי שלי, לובשת שמלת קיץ שקפקפה, שתחתיה מציצים תחתונים שחורים, למרות רוח הערב הקרירה. למרות המזג הקיצי שעומד בפתח, הם לבושים שחורים, ורק הבריזה הקלה מייבשת את הזיעה שמאיימת לחמוק מתחת למגבעות הגדולות.

בשני צדדים שונים, אנחנו הולכים בדיוק באותו הקצב, ובדיוק באותו הכיוון. אני נושאת ספר עם כותרת מלוכלכת והם מתחילים לשיר. לשיר אין מילים, אבל הוא בשני קולות לפחות – מתוזמנים היטב, הרמוניים מטבעם, ואולי מחזרות על גבי חזרות באיזו תפילה או חדר קטן, מלא בספרים שמישהו קידש לפני אלפיים שנה.

אני תוהה האם הם מסתכלים עליי, מסתכלת בהם ובולעת בתאבון את התווים. ואם הם היו מסתכלים עליי, האם התאבון, התשוקה, השמלה, הספר בעל הכותרת שאינה משתמעת לשני פנים, האם מה מהם היה גורם להם, רק לרגע אחד, לחטוא?


אנחנו רוקדות והם מסתכלים. העיניים שלהם מפשיטות אותנו מבגדים שכלל לא נלבשו לכבודם. הפעם לא באנו לצוד – באנו לרקוד.

אנחנו חוגגות את חופש הגוף המשוייך. זה לא רשום לנו על המצח, אבל האחרים מריחים תחרות ומתחילים לחוג סביב הכבשה, העגל, הארוחה ללילה הזה, שלא נשתנה מכל הלילות.

אנחנו נצמדות אחת אל השנייה, ממשיכות לנוע לפי הקצב, לצחקק, לרקוד, והפחד, ואולי זו דווקא הגאווה על שאיננו זקוקות למי מהם, רק גורם להם להתקרב עוד ועוד.

הם לא שולחים ידיים, אלא נועצים מבטים, נועצים מילות חנופה רכות. הם לא מבינים שאת תורם הם כבר הפסידו. עכשיו אנחנו כאן לא בשבילם, הם לא מעניינים אותנו, אנחנו לא רוצות אותם. פשוט באנו להנות.


אתה תחזור מן המדבר, והשיער שלך ודאי יריח כמו חול, הכתפיים שלך יצרבו באדמומיות, העור שלך יהיה יבש ויתחספס על הלחי שלי.

התגעגעתי.

Leave a comment

Your email address will not be published.