אהוב שלי,

אני כותבת לך מהרכבת מקראקוב לורשה, עלינו עליה לפני קצת יותר מעשר דקות, אחרי ריצה מטורפת באזור תחנת הרכבת, רק כדי למצוא אינטרנט. רק שתדע, פולין מדהימה וקראקוב וורשה הן ערים אירופאיות לכל דבר, אבל עדין לקח לי יותר מארבעים דקות למצוא איטרנט פעיל. אין ספק שעדיין יש להם לאן לשאוף.

בין לבין הצלחתי לקרוא את המייל שלך ופתאום נזכרתי שבאמת שבוע שלם שלא דיברנו. השקט עכשיו, המוזיקה באוזניות,  האנשים המותשים בכסאות שלהם, הנופים הפסיכודליים שבחוץ והטרטור של הרכבת על הפסים, מספקים את הרקע המושלם כדי לכתוב לך סוף סוף.

דברים היו מטורפים פה בפולין בשבוע האחרון. אני חושבת שהיתה לנו כל ההתרגשות שיכולנו להכיל. אני לא אתחיל לספר לך הכל בכתב כדי לשמור דברים לאחר כך, אבל אני כן יכולה לומר שהיו לנו מספיק מסיבות בשבוע בשביל חודש, שפולנית כל כך דומה לרוסית עד שכואב לחשוב כמה איבה יש ביניהן, שהטקס באושוויץ נגע בי יותר ממה שיכולתי לדמיין, שיש לי הרבה יותר חברים חדשים משציפיתי ובעיקר – שזו ללא ספק אחת החוויות המדהימות ביותר שהיו לי בחיי.

אני מתחילה לחשוב שאולי אני שייכת לכאן יותר משחשבתי. אחרי שבוע פה, אני מרגישה בבית; אולי אפילו יותר משאי פעם הרגשתי בישראל. הצלחתי לטעום פה כל כך הרבה מהסיפורים שגדלתי עליהם, סיפורים שאפילו אין מילים שיכולות להעביר אותם בעברית – פטריות שאתה לא מכיר שטיגנתי בכמויות בלתי מוסריות של חמאה, גלידה שעשויה מפירות יער שונים משאי פעם טעמת, מיץ מעצים שלא הרחת מעולם. אלה נופים שגדלתי-לא גדלתי עליהם, מילים ששמעתי-לא שמעתי, הרגלים שמזכירים לי בית יותר מכל קפה בשנקין או סרט בורקס ישראלי.

יותר מפעם אחת חשבתי השבוע על האפשרות לקפל את עצמי מהארץ ולחזור לפה. לתמיד. להרבה. למספיק זמן כדי שנסיעה כזו ברכבת, בדיוק כמו זו שעכשיו, תרגיש לי כמו הרגל, ולא כמו הרפתקאה. אני מניחה שפשוט נחיה ונראה.

יקירי, אני חייבת להודות שבתוך כל ההתרגשות חשבתי עליך פחות ממה שרציתי. הוצפתי באנשים חדשים ומרתקים, חלקם יפים יותר וחלקם יפים פחות. חלקם הציפו אותי בסקרנות וחלקם הרחיקו אותי מהם במספר מילים בודדות. לא הלב שלי ולא הראש יכולו להכיל כמות כזו של התרגשות. שכחתי אותך בתוך ההמולה. אבל עכשיו, המילים שלך שקראתי בחופזה, מציפות אותי. הירוק המטורף הזה שבחוץ, תחושת השייכות המדהימה, כל המסע הזה, המוזיקה, המרחק ממך – כולם ביחד עוטפים אותי בחמימות משכרת שמושכת את המחשבות שלי כולן בכיוונך.

מתגעגעת,
אני

Beloved one,

I am writing to you from the train from Krakow to Warsaw. We got on the train a few minutes ago, after a tiring quest for wireless internet on the streets of Krakow. Just so you know, Poland is amazing, Krakow and Warsaw are beautiful and modern, but it took me more than fourty minutes to find a working internet. Well, every country should have something to aspire to, shouldn’t it? 🙂

On the run, I managed to read your email, and suddenly realized that we have not spoken all week. The silence around me now, the music playing in my ears, the people exhausted in their seats, the unbeliavable views outside the window and the humming of the train, all provide me the perfect backround to write you a real letter.

Things have been crazy for us in Poland during the last week. I think we got all the excitment we could contain. I will save some things for later, but now I can tell you that in the last week we partied enough for a month, that Polish is so similar to Russian that it hurts even to think of the hatred still lingering between the two, that the ceremony at Aushwitz touched me deeper than I could have ever imagined, that I have numerous times more new friends that I expected to have and that – undoubtedly – this is one of the most influential experiences I have had in my life.

I am starting to think that I might belong here, in ways I have never thought of. It has been only a week, and already I feel at home. Maybe even more than I have ever felt in Israel. I have managed to feel the real flavour of the stories I grew up on – stories I can’t tell them in any language but my parent’s – Mushrooms that you don’t know, fried in immoral amounts of butter, ice cream made of berries you never tasted, juices you never sipped. These are the landscapes that I had in the back of my mind growing up, the words I have heard in my imagination so many times, habits that remind me of my true nature more than any cup of coffee on Shenkin street or old Burekas movies.

The thought have crossed my mind more than once during this week – Should I pack my self and come here again? This time forever. For a long time. For a while. For enough time for train journeys like this to become a habit, not an adventure. I guess I will just have to wait and see.

My darling, I have to admit that in the midst of all this, I have not thought of you as much as I desired to. I was overwhelmed by new exciting people, some more beautiful than others, some got me tangled up with excitement and some driving me away with only a few words. Neither my heart nor my head could contain all this at once. I forgot you in the rush. But now, your words that I read in such a hurry, are filling me up from inside. The vivid colors, the feeling of belonging, this entire journey, the music, the distance from you – they all take me down, wrapping me in warmth that is dragging my thoughts in your direction.

I miss you,
Me

Leave a comment

Your email address will not be published.