יש אנשים שרואים רק בלוויות. אנשים טובים שרק מן הראוי היה לראות בנסיבות משמחות הרבה יותר, על כוס קפה בכיכר קטנה, בחנוכת בית של חברים, בימי הולדת או סתם ברחוב – בקריאת פליאה, המלווה עיניים מצטלבות, מכירות ומוארות.

אבל זה מה שהחיים מזמנים – פגישות ארעיות, שקטות, תחת מעטה עגום של נימוס ולחישה. שיחות חטופות על אדם שהיה ואינו. דיון חשאי בנסיבות ובפיסות זכרון חסרות משמעות – מילים שנאמרו ושלא נאמרו, מעשים שהיו צריכים להעשות ולא נעשו, גיבוב של קישורים נסיבתיים שאפשר לראותם רק בדיעבד.

פרידה ואז האדמה נאטמת לה שוב בידיים קהות, השכחה פותחת שעון וכל הגוף כמה שלא לחזור על אותן השגיאות. ברגעים האלה הבטחות מתפזרות באוויר – לדבר ולזכור, לאהוב, לא לשכוח, לא לוותר על אף אחד, לא לשקוע ברחמים עצמיים – וגם אם אי אפשר, אז לפחות להתראות בימים טובים יותר, בהם החיים לא דחקו עוד אדם לפינה ממנה לא הצליח לראות דרך מוצא.

ההבטחות האלה לא מתקיימות כרגיל. אבל אולי הפעם?

זה יהיה שקר גס מצדי להגיד שהכרתי אותו, אבל חלקנו את אותם המסדרונות במשך ארבע שנים. דרכנו הצטלבו שוב לפני זמן מה ומאז חלקנו כמה כוסות ארעיות של קפה ובירה לסירוגין. המילים שלו היו עצובות, העיניים שלו היו עצובות, אבל לא שמעתי את חוסר התקווה בדבריו – הוא תכנן לקנות רכב, רצה לעבור לתל אביב ולחיות סוף סוף בדרכו. הוא קיווה להקיף את עצמו באנשים שיאהב ושיכירו אותו באמת.

היסח הדעת ומקריות מצערת, אבל הוא לא נשאר בשדה הראיה שלי. היום גיליתי שהוא איננו עוד.

היה שלום.

2 thoughts to “יש אנשים שרואים רק בלוויות.

  • דניאל

    ליז, מישהו מהשכבה שלנו ?

    Reply
  • גדי

    מי זה ???!!!

    Reply

Leave a comment

Your email address will not be published.