ארון סגור מסתיר בתוכו כרגיל מחזות לא נעימים. לפוצץ לעצמך את המוח עם אקדח זו לא דרך פוטוגנית לומר לעולם ‘היו שלום ולא להתראות, חארות’. זו יכולה הייתה להיות נחמה קטנה שבקטנות, אבל ממה ששמעתי, זה אפילו לא מצטלם כמו בסרטים. זה לא חור קטן בעורף וזרזיף של דם שמכתים את החולצה, אלא דווקא בליל מטונף של מוח מרוקן ממחשבות, שאריות אבק שריפה ודמעות על קיר שלעולם כבר לא יהיה אותו דבר.

אני אומרת כמה מילות פרידה בלב אל התיבה שמונמכת לאט לאט מתחת לים של כומתות ירוקות. הגשם נשפך והן נראות לי יותר ויותר כמו יער של קיפודים רטובים עם שני זנבות, שרק מחכים לברוח אל המחילות שלהם בהנתן האות. לפני 48 שעות הוא עוד היה כמוהם – רק עוד קיפוד בודד בים של קיפודים רטובים. עכשיו הוא בחתיכות בתוך קופסה והם ילכו עוד מעט הביתה שמחים שהפעם אלה לא היו הם שנדחקו מעבר לקצה.

כמעט אף אחד מהאנשים האלה לא הכיר אותו, ובעצם – גם לא אני. המילים שאומרים עליו לא מגרדות את פני השטח. הוא היה חכם, סבלני וכמובן גם חבר, בן ואח למופת. המון מילים ריקות רק כדי להגיד שכשהוא עוד חי, היינו כל כך אטומים שלא טרחנו להרים את המכסה ולתהות על תכולת הקנקן. הוא לא היה יפה, שנון או צבעוני מספיק בעיננו כדי להקסים אותנו. היה נוח ופשוט לתת לו להיות ולקוות שהעיניים העצובות שלו יסתדרו לבד.

חייל במדים שגם אילו גוהצו למשעי לא היו מחמיאים לצורתו הפשוטה והמבויישת, אומר מילים בקול שמצליח באופן פרדוקסלי להיות יציב ורועד בו זמנית – ‘אולי אם היינו אומרים לו תודה קודם’, הוא אומר בשם חבריו לצוות, ‘אולי אז הדברים היו נראים אחרת‘. מחשבה מיותרת וחסרת תועלת – דברים קורים באופן היחיד בו הם יכולים לקרות – אבל בי המחשבה הזו מצליחה לשלוח רעד וגלים של קור. דמעה נושרת מהריסים שלי ואני טומנת את העיניים בחיפוש אחרי האבן המושלמת שבאמצעותה אומר שלום.

בדרך חזרה מפאתי פתח תקווה, עמוק מתוך המושב האחורי, אני מתחממת ובוהה בעורפיהם של שני גברים שאהבו אותי, כל אחד בצורתו שלו. היו ימים והייתי מוכנה לתת הכל בשביל כל אחד מהם – יפים כמו שדים, המילים שלהם אש וכל כולם צבע. היום הם כבר לא שלי, אבל גם עכשיו, לו היו מתקשרים אלי בשעת צרתם, הייתי מזנקת אליהם בו במקום בלווית בן אנד ג’ריס או סינגל מאלט להעדפתם האישית. הם יכולים לדעת שהם לא לבד.

אבל לפעמים, יש מישהו בודד כמו כלב רחוב, הגשם נשפך עליו, האצבעות שלו קפוצות, המילים שלו נעולות, התוך שלו מרוסק ואף אחד לא יודע וגם לא רוצה לדעת. בשורה התחתונה, בשבילו, כשהייתה לי ההזדמנות, לא הייתי מוכנה לתת דבר. אפילו כשאני יודעת שיום אחד כל אחד יכול למצוא את עצמו שם, בדיוק באותה נקודה מחורבנת ומסריחה מבדידות.

גם אני.

One thought to “קיפודים ירוקים”

  • יעקב

    ישנם אנשים בסביבתי שלא אופתע אם יום אחד יעשו את אותו הדבר. למרות זאת, יחסי כלפיהם נשאר זהה ואני לא חושב להתנצל על כך. כל אחד אחראי על חייו באופן בלעדי ומוחלט. מצטער, אבל הרומנטיזציה לא קונה אותי. לא הפעם.

    Reply

Leave a comment to יעקב Cancel reply

Your email address will not be published.