אני נעולה בזווית בלתי אפשרית מאחורי אחד הגברים שאני הכי אוהבת בעולם, והאטמים באוזניים, שאון המנוע שממסך אותי מהעולם והקסדה שמגבילה את תנועות הצוואר – לא מותירים לי הרבה ברירה מלבד לתרגל ריכוז ואחיזה נכונה, לחבוק את השלדה בין הירכיים ולהקשיב לדרך.

אנחנו משייטים על חיה נוהמת, במהירות שאין לה שם וטעם במספרים פשוטים, אל עבר יעד מרוחק, ולאט לאט אני מפנימה שגם אוויר במהירות הנכונה יכול לכאוב. הנוף מתמזג לכדי מחשבה ואז מתאדה והופך לאשליה שלה. הראש מתנקה מהטינופת של אתמול ומהצרות של מחר, בעוד שקט פושט באברים, המגיבים לכל האצה והאטה ברפלקסיביות. תחושה מוכרת ומפתיעה כאחת מתחילה לטפס במעלה עמוד השדרה – קלילות מוכרת, מסחררת, משכרת וממיסה.

ברגע שזה מתחיל, אין דבר שביכולתי לעשות – זה לא משחק וזה לא בכאילו. כשהוא מכניס את המפתחות אל פתח המנעול והמנוע משמיע את הגרגור החתולי שלו, כשהתחושות של הגוף מתעמעמות ונאטמות תחת שכבות של הגנה, כשאני עושה את הבחירה ומתיישבת מאחוריו – אני שמה את החיים שלי בידיים שלו. לשעה, שאינה קלה כלל וכלל, ההתמסרות שלי לכביש ואליו היא מוחלטת.

וזה פשוט וקשה בו זמנית, בדיוק כמו שזה נשמע.

One thought to “אופנוע”

  • לב

    נכון!

    Reply

Leave a comment

Your email address will not be published.