כשהתיישבתי במכונית לבד בפעם הראשונה, רק לפני כמה ימים, דאגתי שלפני שאני אחזיר את הרכב השכור, אני אצטרך לעבור בתחנת דלק לאוורור וייבוש של המושבים מהזיעה הקרה שלי. עשרים המטרים שבין החניה למחסום נראו כמו מרתון מוארך וכשסוף סוף הצלחתי כבר לשלב לרוורס, הבנתי שהאימונים בחדר הכושר לא משתלמים ונשבעתי לבטל את המנוי ולפתוח צנצנות בכוחות עצמי עד סוף ימי חיי.

חצי שעת הנהיגה הראשונה עברה בניסיונות מאומצים לא לקבל התקף לב – כשרכב נתקע בנתיב שלפני, הייתי בטוחה שאני עומדת לבלות את רבע השעה הקרובה בהשתחלות עילגת לתוך הנתיב הסואן שלידי. קיללתי בכל שלוש וחצי השפות שאני מכירה את הרגע שבו החלטתי שלקחת רכב יהיה רעיון מוצלח. כבר דמיינתי איך האנשים האומללים שתקועים מאחורי פורצים בזעקות שבר של “מי נתן לך רשיון, ילדה?!” ומסתערים על השברולט הקטנה שלי בצווחות, כמו צללי עורבים עטויים באפודים זוהרים.

הדופק שטיפס לאיזור ה 150 והתקתוק של הווינקר השאמלי עשו בי את שלהם. החשק לעשות פרסה התחיל להראות ריאלי יותר מרגע לרגע. מה זה משנה שמחכים לי? אורות גדולים חולפים בשורה משמאלי ורק אני יושבת חסרת אונים בתוך פחית כסופה ומקווה להתפגר. לבכות? לצחוק? מתי אני מספיקה לנשום בכל הסיפור הזה? הרדיו החליט לעבור על דעת עצמו לתחנה אחרת שבה מואזין סלסל משהו בערבית-חבלנית. לעזאזל עם השכרת הרכב הזו, אפילו לרדיו הם לא יכולים לדאוג? או שאולי בעצם מישהו כאן רומז לי לעשות איזה אללה-ואכבר ולהשתלב נו מאטר וואט?

והנה, איזו נפש אדיבה מאחורי החליטה לתת למאותתת הכרונית להשתלב. התעשתתי, סובבתי את ההגה, נתתי גז קטן בשביל הנשמה ותוך שניה וחצי הייתי בטור השמאלי, עם כולם, ממשיכה קדימה. מכאן הדרך הייתה רגועה יותר והנשימות חזרו לסורן, אבל הדופק מיאן לרדת עוד דקות רבות, גם כשכבר הפלגתי באיילון במהירויות שמשכיחות את הפחד, ולא מותירות ברירה מלבד להתרגל ולהתמיד.

שלוש שעות של נהיגה סולו, כל הסידורים נעשו והאוטו חזר לחניה שלו, ליד האוניברסיטה. בצעד קל ובוטח, ממש על פי הקלישאה, יצאתי מהרכב ועשיתי את דרכי אל תחנת האוטובוס. חמש דקות על הרגליים וכבר מצאתי את עצמי מתגעגעת להרגשה הזו, של המנוע שמגרגר פחות ממטר ממני, של הדלק נשאב, מתערבל ובוער, של ההילוכים משתלבים בינם לבין עצמם לפי מתכון כשפים סודי, בעוד אני מנצחת על המקהלה הזו בחיוך והיא בתמורה נוהמת חרישית ומפליגה אתי לאן שאני רק רוצה.

איך לפני שלוש שעות פחדתי כל כך – ועכשיו – רק תנו לי לעשות את זה שוב?

Leave a comment

Your email address will not be published.