בעיירה אמריקאית קטנה, באחד מחבלי הארץ שלא מקבל יותר מדי מבקרים, מצאתי את אחד הסדוויצ’ים הטובים ביותר שטעמתי מאודי – לחם מפוטם עם נתחים שחומים של כל מני חיות שפעם אולי היו חמודות, אבל עכשיו היו בעיקר עסוקות בלהיות טעימות ומוצף בכמויות כאלה של רוטב ושל גבינה שסטטיסטית זה כבר הופך להיות די סביר שמתבצעת פה עבירה של נשנוש גדי (או עגל) בחלב אימו.

בחוץ, השברולט שלנו הודתה לנו על ההפסקה, אחרי יום שלם בדרכים החמות של אריזונה ויוטה. הרגיש קצת מוזר לחנות לצדם של לפחות עשרים קאסטומים מצוחצחים עד אחרון הברגים, אבל הרעב והריח של הגבינה המותכת הכניעו אותנו. בתוך הדיינר הבירה הבהירה נמזגה בידי ברמנית מקועקעת מקרסול עד מרפק וה BLT’s טסו החוצה מהמטבח בזה אחר זה אל ידיהם של בעלי האופנועים ונשותיהם. מזוקנים, לבושים בעור ומקועקעים, ג’אסט ביי דה בוק, הסנדוויצ’ים מצאו את יעודם בתוך קיבה שגמעה כבר מספיק קילומטרים היום – ועכשיו זקוקה לגירוז לפני שממשיכים הלאה.

לעסנו לאט, שתינו מעט. לכל היותר עברה שעה, אבל האופנועים כבר לא היו שם כשיצאנו, רק המכונית עמדה בודדה כמה מטרים מהכניסה, עושה לנו עיניים של כלבלב עזוב. תדלקנו, נתנו גם לה קצת שמן-מים והמשכנו – הדרך התפתלה הלאה, בקצב הבריא שמכתיב אוכל שיושב בנינוחות בבטן.

אחרי חודש וקצת בדרכים, הדרך גם הובילה הביתה. אבל עד היום, בכל פעם שההזדמנות העיניים שלי מפסיקות לראות בטון וניאונים, והנוף מתחלף בירוקים, צהובים וחומים שחולפים על פני במהירות, אני נזכרת במרחבים המטמטמים של אותה ארץ גדולה בלי גבול, באותם אופנועים שגומעים את המרחקים שלה בשקיקה ובאוכל שלהם – משומן, לא מתחכם וטעים כמו שרק אוכל מקרי של מסעדות בדרכים יכול להיות.

בארץ אני תמיד מחפשת את המקומות האלה – פינות מפתיעות עם אוכל מהסוג שלא הייתם מזמינים במסעדה ברוטשילד או בבאר טאפאסים שנקינאי. כשאני מוצאת אחד, אני שוכחת את התזונה הקפדנית שלי (ולפעמים אפילו את הרגישות לחלב) ומתחרעת על מנות שבנות משתדלות שלא להודות בחברה שהן מוכנות לאכול – קבבים עסיסיים, חומוסים פראיים, מלבי עם סירופ פלורסנטי ואפילו צ’בורקים שטוגנו (השם ישמור) בשמן עמוק (הו גוועלד!).

הפעם אפילו לא הייתי צריכה להגיע רחוק. בביקור רופא (טופס ירוק 🙂 ) בנבכי רמת גן הפראית, תקפו אותי רעב וחוש הרפתקנות בו זמנית. בכיכר אורדאה, ממש ליד הג’אנקייה הסינית שנמצאת שם לדעתי יותר שנים משאני נמצאת בישראל, במבנה מעץ ועם וילונות אולדסקול מצאתי את “הבלינצ’ס של שושנה“. אז אמנם זה לא בשר ברוטב בשר, אבל מהרגע שנכנסתי, הרגשתי כאילו נשאבתי שנתיים אחורה, לאותה בקתת עץ ולאותן צלחות מלאות.

אחרי שני בלינצ’סים עצומים, האחד עם גולש פטריות וכמות אמריקאית לחלוטין של גבינה והשני עם חצי חבילת פרג, שנקלה, הומתק ונעטף בבצק דקיק דקיק וטוגן בחמאה, לא יכולתי שלא להתרווח בכסא ולהצטער שלבשתי ג’ינס עם חגורה. תשאלתי את המלצרית בחיוך שבע על פשר המקום, וזו סיפרה שלי שמדובר במוסד ותיק שכבר החליף כמה מיקומים, שהם עושים יותר מעשרים סוגים של בלינצ’ס ושסטודנטים לצילום מתים על העץ שצומח להם בתוך המבנה ודרך הגג. בלי סיפורים על אוכל שנעשה באהבה  או באופן אותנטי, סתם מקום עם וייב חיובי.

המקום כשר חלבי, סגור בשישי, אבל פתוח כל שאר השבוע עד חצות. אם מזדמן לכם להיות רעבים ברמת גן, או סתם יש לכם קרייבינג לבלינצ’ס או לתזכורת של אווירה של דרכים, תקפצו למקום באיזה אחר צהריים שמשי.

בינתיים אני אשאיר אתכם עם תמונות ממקומות רחוקים וקרובים.

באר קטן בלגרנג'
רחוק - באר קטן בלגרנג'
הבלינצ'ס של שושנה
קרוב - הבלינצ'ס של שושנה

6 thoughts to “BLT’s, בלינצ’ס ודרכים רחוקות

  • Yosefo

    תענוג…
    כמה עולה בלינץ’?

    Reply
  • ליזוזום

    משהו כמו 42 לזוג.
    התשובה לחיים, היקום וכל השאר :).

    Reply
  • Yosefo

    לא זול… 🙂
    אך גם לא יקר

    Reply
  • לונה

    מתי את לוקחת אותי לשם ?:)

    Reply
  • ליזוזום

    הייתי אומרת שבשבת, אבל הם סגורים 🙂
    אבל שבוע הבא יהיה לי קצת זמן.

    Reply
  • ג'ייק

    לה-גראנג’? את רצינית?!
    לול

    Reply

Leave a comment to Yosefo Cancel reply

Your email address will not be published.