באקט של ספונטניות אופיינית, מצאתי את עצמי לקראת חצות הלילה, בתחנה המרכזית של תל אביב. הפלגתי במעלה הדרגנועים המקרטעים והנוף האנושי המתעתע של התחנה התחלף בין הקומות. תמיד מדהים אותי לראות כמה הבדלים יכולים להסתתר בין כמה מטרים של בטון ואוויר: הפרצופים השחורים של אלה שעומדים לבלות שם את הלילה, התחלפו בעיניהם העייפות של אלה שיהיו בבית תוך עשרים דקות עירוניות זריזות ואז הפכו להבעותיהם הערניות ועמוסות התיקים של הממתינים בקומות העליונות כדי לצאת לדרך ארוכה.

שלפתי את הכרטיס החד-כיווני שלי מהאילתומט באיווחת כרטיס אשראי חדה. רציף מספר אחת. כסא עשרים ושש. אחת עשרה ועשרים וחמישה. מספיק זמן כדי לעשות את דרכי אל השירותים הרחוקים, בתקווה ששם הסרחון האופייני, שכבות היסטוריות של שתן שנספגו בקירות של המבנה המטונף הזה, יהיה נסבל יותר. הלכתי לאט, דוחה את הקץ ומפשפשת בכיסים אחר השקל הנכסף. מול כל קיוסק שחלפתי על פניו, עמדו קבוצות-קבוצות של זכרים ועיניהם נשואות מעלה, עוקבות בתפילה גסה ורועשת אחרי מסי שרדף, כאילו לבקשתם, אחרי הכדור הלוך ושוב ברחבי המגרש הירוק.

על יד הקיוסק האחרון עמד איזה בלונדי אחד, לבוש בבגדים קלילים מדי בשביל מזג האוויר ההפכפך של סוף השבוע. חלפתי על ידו וסקרתי את פניו. עיניו היו כחולות ויפות והן הביטו בריכוז במסך הקטן שהראה 0:0 ופחות מעשרים דקות לסיום. הוא עקב אחר ההתרחשויות בעירנות שאינה תואמת את המקום או את השעה וכל זה עשה אותו יפה עוד יותר. חייכתי לעצמי – כמה פשוט הוא טבעו של היופי, שמספיק מבט אחד כדי לזהות אותו, אפילו במקומות המלוכלכים ביותר.

כשחזרתי, קלילה ומאושרת עד כמה שאפשר להיות אחרי מפגש עם נייר טואלט שמרגיש כמו נייר זכוכית, הוא עדיין עמד שם, לבוש סנדלים, ידיו שלובות ותיק קל לכתפיו. נטע זר ובהיר על רקע עוין. המסך הראה 1:0 לטובת הטובים. “מתי זה קרה?”, זרקתי לאוויר. עיניו הכחולות איבדו מריכוזן והופנו לעברי, אבל קל היה לראות שלא הובנתי. באנגלית צחה הוא הסביר לי שאמנם ברצלונה מובילים – אבל זה לא יעזור להם כי דרוש להם שער נוסף כדי לנצח. “הפעם לא יספיק לנצח בקרב”, הוא אמר.

בין קרן לנבדל הוא סיפר לי שהוא בא מפולין ועתה הוא בדרכו לירדן. אז הוא גילה לי שבידי הגורל, או לחלופין בזכות המערכות המסתוריות של אגד, שובצנו באותו האוטובוס. ארבע דקות תוספת זמן, שלוש מחיאות כף, קפה זריז ובגילוי של ישראליות נאותה הראתי לו איך להדחס במעלה המדרגות בזריזות ושלתפוס מקומות לא שלך זה לא כואב. ממוקמים היטב ושקועים בשיחה, לא שמנו לב בכלל איך התחנה המרכזית התרחקה מאתנו ואיך חלפו על פנינו ערי המרכז הצפופות.

“אנחנו עדיין בתל אביב?”, הוא שאל בואנו לנס ציונה.

“זו ארץ קטנה”, עניתי לו, “והערים קטנות בהתאם”.

“ונראה מדבר בדרך?”, הוא תהה, מצביע אל הירח המלא שקישט את השמים השחורים.

“אנחנו לא בסהרה. אבל חכה ותראה.”, סרבתי להקדים בשבילו את העתיד לבוא.

התעוררתי אל תוך הכתף שלו. מחוץ לחלון נשקף כביש 25 על פיתוליו הסלעיים, מוארים לסירוגין באור ירח ובאור של פנסים. נגעתי בכתפו ולחשתי מקרוב – “רצית לראות מדבר?”. המילים שלי שלפו אותו מתוך שינת הכבישים ועיניו נפקחו ושיקפו בתוך הכחול שלהן את הנוף הלא שגרתי. קורי השינה התפוגגו ונמוגו, “הייתי רוצה להיות עכשיו שם”, הוא הצביע על עיקול שרירותי בחושך שהזדחל לו מבעד לחלון ואז חייך ונסוג חזרה אל תוך חלומות שחולמים רק בכבישים של ארץ זרה.

התעוררתי שוב בכביש הערבה. האורות של עכבה כבר נראו במרחק ובאוויר היה ריח של בוקר ושל סוף בלא התחלה. מבלי להעיר אותו, שלפתי את המחשב הנייד מהתיק וניסיתי לכתוב כמה מילים. הן לא התחברו. מחובקת עם המחשב הנייד, ישבתי וחיכיתי לקילומטרים האחרונים שיחלפו על פני – ישובים חשוכים וריקים, צינורות מים מוקפים גדר ואנדרטאות לאנשים שבשבילם זו הייתה הדרך האחרונה. בכניסה לעיר הערתי אותו ביד שרצתה להיות רכה, אבל פתאום הרגישה יותר כאילו היא דוחקת באיזו דודה זקנה שמפריעה לי לרדת בתחנה שלי ולא באיזה בלונדי יפה עם עיניים כחולות שזה עתה ישנתי על כתפו.

נפרדנו בחיוך, אך ללא חיבוק, ואני כלל לא יודעת את שמו – ורוצלב, ימים חמים בספרד, תואר שני במדעי המחשב, קילימנג’רו אחד והמון של עיניים כחולות – אבל בעצם מתי יכלתי לשאול? בהתחלה שמו כלל לא עניין אותי, הוא היה רק זר יפה ומשחק חצי גמר. אחר כך היו כל כך הרבה דברים לומר עד ששם היה רק בזבוז של זמן – מילה ללא תוכן – בעוד מילים אחרות התחרו על הזמן המועט שנותר. כשהעור דיבר מתוך שינה, מילים לא רצו להאמר – הדברים היו ברורים מאליהם. ובסוף? בסוף לא הייתה לזה שום משמעות. מספיק היה מבט אחד כדי לומר שאין כל צורך בשם לפנים האלה, שכן הן עתידות להעלם בנבכי הזכרון עוד בטרם יתחיל שבוע חדש.

בדרך חזרה ישבתי ליד זר שותק ולא יכלתי שלא לתהות – מתי שואלים אדם לשמו, אם בכלל?

כביש 25
כביש 25

6 thoughts to “ליזוזום וזר עם עיניים כחולות

  • נערה במשקפיים

    בסיפור שלך – כשהבנתם שאתם על אותו אוטובוס. ואם לא שם, אז בפאוזה הראשונה בשיחה.

    Reply
  • Anonymous

    אני שוב אציין שאני ממש אוהבת את הכתיבה שלך.. ולשאלתך, כשהבנתם שאתם על אותו אוטובוס, זה היה יכול להיות זמן טוב להציג את עצמך, או ברגע שהתיישבתם באוטובוס, אז היה אפשר להכניס: “אני ליזה אגב, נעים מאד..”

    Reply
  • lil

    הפתעת אותי!
    דווקא הייתי מצפה ממך לשבת לידו ולהגיד אגב אני ליזה
    אבל היי, בפעם הבאה!

    Reply
  • ליזוזום

    לפעמים אני מפתיעה גם את עצמי 🙂

    [ובעצם זה לא רע שאנחנו עדיין יכולים להפתיע את עצמנו, לא?]

    Reply
  • מיכאל

    סיפור יפה!

    Reply
  • תומסו

    איכשהו התשובה לכל דבר חשוב בחיים היא 42 . אני לא בטוח שמה שחשוב כאן היא השאלה.

    בדרך דרומה, בדרך לזקנה, בדרך לחו”ל, בדרך לנשימה הבאה. למי אכפת ? היית שם, עשית את זה, לא עשית דברים אחרים. נהדר !

    Reply

Leave a comment to ליזוזום Cancel reply

Your email address will not be published.