9:00 האוטובוס ריק יחסית לכל בוקר אחר. אני כבר רגילה להדחס בין פרחות יפואיות קלאסיות לערסים בת ימיים מצויים בדרכי לצפון העיר. אבל דווקא היום אני יושבת בנינוחות במושב המועדף עלי (הבודד, שאין מלפניו מושב הפוך) ותוהה אם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל הקטנה שכל קשר בינם לבין אופנה הוא מקרי בהחלט, באמת הולכים להיות שונים מכל שאר העולם.

9:07 המסדרונות של עזריאלי ריקים מדי בשביל 9 בבוקר. אז נכון שחיילי הקרייה כבר כובשים את מקומותיהם במשרדים, בליווי הכריך מארומה ונכון שהחנויות עדיין סגורות, אבל איפה כולם? אני חוצה את הקניון, במגפיים שחורים שנועדו לכל דבר מלבד הליכה, משער הקריה לעבר הרחבה המרכזית מבלי למהר. “כמו אחרונת הפשנסטות”, אני אומרת לעצמי, “אני הולכת להכנס לשם, לקרוץ בענייניות למוכרות המשועממות, להטיל לחיקי איזו חצאית נפוחה, ג’קט שיפון קליל ואולי גם איזה זוג סטילטוז ארגמני בשביל השלמת הלוק. רבע שעה. אלף שקל על הכרטיס. קלי קלות”.

9:08 הדרגנוע ריק אף הוא, אבל משהו לא מוצא חן בעיניי. כשהעיניים שלי מגיעות לגובה הרצפה, נחשפות לעיניי מאות רגליים, המשקל עליהן מועבר מאחת לשנייה כל כמה רגעים. הן עומדות מאחורי הפרדה אה-לה-פשוטי-העם-על-השטיח-האדום ומחכות. בנות 17 שנראות כאילו ברחו מהארג’וקו, אמהות על תינוקותיהן, חיילות שמספרות למפקד בנייד שהן תקועות בפקק. לא. אנחנו בהחלט כמו כל שאר העולם. וולקאם טו דה מאדנס אוף H&M.

לאנווין לאייץ אנד אם - מצא את ההבדלים
לאנווין לאייץ אנד אם - מצא את ההבדלים

***

בשלב זה אני אשבור את המתח ואומר – לא נכנסתי לתוך המתחם הסגור שבו הושקה אתמול הקולקצייה הבינלאומית של לאנווין לרשת H&M. הפוסט הזה לא נכתב כשאני עטוייה בשמלה אסימטרית צהובה ואת כפות רגליי לא מקשטות נעליים בהשראת הראנוויי של 2009. אפילו אין לי איזה זוג עגילים למזכרת. כוסומו, אני לא מחכה שעתיים וחצי בתור בשביל אף אחד.

מצד שני, יצא לי להסתכל על הקולקציה מקרוב מאוד. בגלל שהחלטתי שלא לנסות להכנס למתחם, זכיתי להכנס לחלק של החנות שלא נסגר לטובת ההילולה ולהשקיף מהצד על המדפים והקולבים עמוסי הבגדים עוד בטרם עדרים-עדרים של בנות משולחות רסן הותרו פנימה לקדחת מדידות בת רבע שעה האחת.

נעליים מהקולקציה של לאנווין לאייץ' אנד אם. המון צבע!
נעליים מהקולקציה של לאנווין לאייץ' אנד אם. המון צבע!

ובכן, אני בהחלט יכולה לספר שהדבר שתפס את העין שלי יותר מכל דבר אחר הם הצבעים. בתחום הזה, לאנווין לא אכזב – כבר מזמן לא ראיתי צהובים, אדומים וכחולים כאלה על המדפים ברשתות הגדולות (שנדמה שנצבעו אחת ככולן באפור לקראת החורף). כל חובבת צבע באשר היא תוכל למצוא תוספות ראויות למלתחה שלה, הן בדמות שמלות והן בגזרת האקססוריז והנעליים.

אבל הצבעים הרוויים הם בערך הנקודה הטובה היחידה שאפשר להעמיד לזכותה של הרשת השבדית. הגזרות נאות, אך רחוקות מלהיות מושלמות ויתרה מזאת – הן לא באמת מתאימות לקהל הישראלי (תזכירו לי מתי בפעם האחרונה ראיתם גבר בטוקסידו מלא ונשים בשמלות ערב פומפוזיות). בהתחשב בעובדה שללקוחה שהמתינה יותר משעתיים כדי להכנס לחנות, יש 15 דקות כדי להחליט על רכישה של פריטים שהמחיר הממוצע שלהם הוא מעל 500 ש”ח, סביר להניח שאותה לקוחה תתקע עם שמלת ערב בגוון פוקסייה ומעיל זברה שילבש בדיוק פעם וחצי.

ואם זה לא מספיק, אפילו ממרחק של מטר או שניים קל מאוד לראות שאולי העיצובים הם של לאנווין, אבל הבדים הם של H&M – הטריקו הוא רק טריקו, השיפון נראה כמו נייר פרגמנט זול והטול גזור עקום אפילו על הבובה שבחלון הראווה. הרעיון בהחלט נחמד, אבל הביצוע דווקא מצדיק את הכינוי “אופנה עממית”.

***

תקראו לי נאיבית, אבל אני חייבת להודות שציפיתי שהבנות שלנו יצביעו ברגליים וידירו אותן מהאירוע הצפוף. אנחנו הרי לא פראיירים ומי זו הרשת השבדית הזו שתגיד לנו לחכות שעתיים וחצי בשביל למדוד סמרטוט וחצי בזמן קצוב? אבל מסתבר שגם אנחנו שם – מנסים לתפוס פיסות זוהר מחו”ל בכל מחיר. אז הפיסות הן אכן זוהרות והמחיר סביר, אבל פייר, נדמה לי שיש דברים טובים יותר לעשות עם הכסף.

Leave a comment

Your email address will not be published.