קר בחוץ והשמיים אפורים. גשום. מחשיך. שאריות אחרונות של חורף שנגמר מבלי ששמתי לב. המלצרית נגשת אלי עם שני תפריטים ושתי כוסיות קטנות של יין חם. “לא צריך שתיים”, אני אומרת לה. “את לבד?” היא עונה בפליאה מהולה בהשתתפות חרישית בצערי, בעודה אוספת חזרה את התפריט השני לחיקה. אני שוקלת האם לענות לה ברצינות מלאה שמחכים לי בבית, אבל בוחרת להנהן. מה אכפת לי בכלל. “שיהיו לך שתיהן” היא אומרת, רומזת שבהן אטביע את יגוני הבלתי קיים. אז אני מזמינה עוד אחת, בגודל מלא. למה לי לשבור את התדמית?

היין החם משכיח את הגשם. עדיף ככה, בהתחשב בכך שהשמיים שוב קוראים לי. עוד כמה שבועות אדרוך על אדמה רחוקה שכבר פגשתי. הבניינים יהיו בדיוק אותו הדבר, אבל קצת אחרת. אני אנדוד מפינה לפינה ואנסה להזכר, האם באמת הייתי כאן? האם לא היו אז עננים? לאן פנו פניי? אנשים יראו מוכרים מתמיד – הבחור העייף בדלפק, הקופאית בתחנת הרכבת, הזקנה מהמכולת, שתביט בי במבט תוהה כשאשאל אותה אם היא יודעת איפה נמצאת המסעדה הקטנה בה אכלתי בלילה הראשון. היא תענה משהו בבליל לא ברור של שפת אם ואנגלית שבורה והתשובה שלה תהייה ברורה לי כמו פעם. אני אמצא את דרכי בקלות ואשכח אותה שוב מהכוס השלישית ואילך.

בכל פעם שאני חוזרת למקום, דווקא אז אני מבינה כמה מהר אני משתנה.  הרחובות מזדקנים לאט – הבניינים עומדים בשלהם, הפינות נשחקות בקצב כמעט בלתי נראה. אני לעומת זאת, מזדקנת מהר. אנשים מתרחקים ואנשים מתקרבים, כוסות קפה ריקות ומנגינות שנשמעות אותו הדבר. על כל פרור הנושר מגג הכנסייה, פושט בפני קמט וכל סערה עולה ללב שלי בעוד צלקת המקשה, ולו רק במעט, על פעימותיו.

רק אל תחשבו שזה מעציב אותי. באמת שאין בזה שום דבר רע, אבל הגעגועים לימים אחרים צובטים את הלב גם ללא שמץ של חרטה.  מי ישפץ אותי, על חשבון כספי הציבור, כמו את הבניינים העתיקים, לטובת הזכרון הידוע לשמצה של הקולקטיב?

חזרה. איזה רעיון מוזר. למדוד את עצמך אל מול העולם, זה ממש לא כוחות. אבל הסקרנות דוחפת אותי שוב ושוב לחזור ולהצבט מחדש. הכל בשם הסיכוי שאולי אחזור ופתאום הכל ישאר אותו הדבר. הזמן יעצור מלכת. הגשם ימשיך לרדת כל השנה והחורף לא יגמר לעולם.

ואולי, אם יהיה לי מזל, הזמן אפילו יגלוש קצת לאחור, אולי לאחד מאותם רגעים יפים בהם נסעתי ברכבות והתגעגעתי אליך.

כן, אלה היו רגעים.

גם הבניינים לא נשארים מאחור
גם הבניינים לא נשארים מאחור

One thought to “לחזור (כשעוד היה חורף)”

  • אלון ארד

    אהבתי את הכתיבה.
    התרשמתי גם מאוד מהקורות חיים 🙂
    הגעתי דרך זרוב :)…

    Reply

Leave a comment

Your email address will not be published.