כמו כל הלילות שבמידברן, זה היה לילה מוזר.
ללא ציפיות, לבדי, מסרתי את עצמי ובתמורה מצאתי אתך.
ברגע בו הלב שלי היה כנראה הכי פתוח שהוא היה מעודו,
נכנסת לתוכו בטבעיות, בחרת אותי, ומבלי לשים לב,
כמו בסרטים או במיטב הקלישאות – הייתי שלך.
אבל באותן דקות, בהן כתבתי את המילים הללו,
ישבתי לבד, למרגלותיו של פסל ענק,
בסופת חול, בסערת רגשות, לא ידעתי דבר,
וכתבתי לך מילים של תקווה חרישית.
היום הוא יום קשה, זו לא תקופה פשוטה,
אבל הידיים שלך,
הממתינות לי במרחק של רק כמה שעות הופכות הכל לנסבל.
אני אוהבת אותך כל כך.

רציתי למצוא אתך
ולא מצאתי אתך
רציתי לרקוד אתך
אבל רקדתי לבד
עטויית לבבות מרצדים
וקווי המתאר השחומים שלך
מרחפים לצדי.

בחושך
לכודה בין צלילים עמומים
לחולות המדבר,
במקום ממנו אני חוששת יותר מהכל –
הבדידות.

והאם יש לכל זה משמעות
והאם משהו שנוצר מאוויר
יכול לשרוד עוד כמה ימים לפחות
והאם אני צריכה להמשיך ללכת לבד
או לחזור לפינה הזמנית
שנניח,
שקראנו לה
בית.
והאם תחכה לי
כשאשבר, תחת אור קטן
תחבק אותי
תחת שמיכה מאובקת מחול
ונשן.

Leave a comment

Your email address will not be published.