אמור להיות קיץ
אופנוע בגשם

בא לי לחזור אתך מאשדוד על אופנוע בגשם ולהתחיל הכל מהתחלה אבל הפעם בסדר. להמשיך לחייך אליך כשאתה נכנס הביתה ולקרוא לך חתול ברוסית ושאתה תדע לומר לי לא רק שאתה אוהב אותי אלא שנמצא דרך לעשות את כל הפשרות שאין ברירה אלא לעשות כדי להמשיך לאהוב. אבל במקום זה האופנוע ואתה רחוקים ויש גשם […]

Read more
לחזור (כשעוד היה חורף)
גם הבניינים לא נשארים מאחור

קר בחוץ והשמיים אפורים. גשום. מחשיך. שאריות אחרונות של חורף שנגמר מבלי ששמתי לב. המלצרית נגשת אלי עם שני תפריטים ושתי כוסיות קטנות של יין חם. “לא צריך שתיים”, אני אומרת לה. “את לבד?” היא עונה בפליאה מהולה בהשתתפות חרישית בצערי, בעודה אוספת חזרה את התפריט השני לחיקה. אני שוקלת האם לענות לה ברצינות מלאה שמחכים לי בבית, אבל בוחרת להנהן. מה אכפת לי בכלל. “שיהיו לך שתיהן” היא אומרת, רומזת שבהן אטביע את יגוני הבלתי קיים. אז אני מזמינה עוד אחת, בגודל מלא. למה לי לשבור את התדמית?

Read more
חפוזים ביפו: המושבה האמריקאית

כנסיית עמנואל נמצאת במקום שניתן בקלות להכתירו כנקודה המפתיעה ביותר בתל אביב. כמה מאות מטרים אל תוך שדרות ירושלים (מהצד של יפו) מתחילים להציץ שמאלה אל תוך הסימטאות. אין מה לפחד – באחת מהן יגיח לפתע, מבין הטינופת של המוסכים, צריח גבוה של כנסיה. בנקודה הזו חותכים שמאלה ומתחילים לנווט לפיו. כמה דקות של פיתולים ובקצה של עלייה קטנה ונטושה פתאום מתגלה המושבה האמריקאית – במלוא הדרם של שני רחובותיה המשובצים בתים זעירים.

Read more
לאנווין ל H&M. וולקאם טו דה מדנס.
לאנווין ל HM

בשלב זה אני אשבור את המתח ואומר – לא נכנסתי לתוך המתחם הסגור שבו הושקה אתמול הקולקצייה הבינלאומית של לאנווין לרשת H&M. הפוסט הזה לא נכתב כשאני עטוייה בשמלה אסימטרית צהובה ואת כפות רגליי לא מקשטות נעליים בהשראת הראנוויי של 2009. אפילו אין לי איזה זוג עגילים למזכרת. כוסומו, אני לא מחכה שעתיים וחצי בתור בשביל אף אחד.

Read more
לבית שלי יש רצפה מצויירת
לדירה שלי יש רצפה מצויירת

לבית שלי, חמישה מטרים על ארבעה, כפול שתי קומות, פלוס חצר, יש רצפה מצויירת. במרחק של מרצפת בנאלית אחת מהקיר, עוברת מסגרת שחורה מעוטרת מעויינים, הכולאת בתוכה פרחים בעלי שמונה עלי כותרת. המדרגות אל הקומה השניה, המרוצפת לוחות עץ חשוף, עשויות פלדה במרקם תעשייתי. הצבע שעליהן כבר מתחיל להכנע לכתמי חלודה כתמתמים בפינות, אבל הקונסטרוקציה משדרת יציבות מספקת כדי לעשות את הדרך למטה, מהמיטה לשירותים, בשלוש בלילה גם מבלי להדליק את האור.

Read more
ליזוזום טיזרית!
ליזוזום טיזרית

כל כמה ימים, נמאס לי לעבוד מהבית. המטבח קורא לי, האבק בפינות החדרים קורץ לי בשובבות ומקלחת צהריים הופכת לפתע לאופציה הגיונית, אפילו כשהמזגן דולק. בדיוק בימים כאלה אני מכריחה את עצמי לעטות את מיטב מחלצותי (ובעיקר את הגבוהות שבנעלי) ומשלחת את עצמי אל פינה רנדומאלית ברחבי העיר, כדי להצטרף למיטב רובצי בתי הקפה התל אביביים ולפטופיהם.

Read more
ליזוזום מסנכרנת את גוגל עם נוקיה

תזמון זה הכל בחיים, אין מה לומר. מספיק איחור של רבע שעה לפגישה כדי ליצור את הרושם הלא נכון על האנשים החיוניים ביותר ורק שלוש דקות מיותרות בחיפוש אחר אולם הרצאות עלום שם ביום הראשון ללימודים, מעלות משמעותית את הסיכון לשבת בשורה הראשונה, בדיוק מתחת למטחי הרוק העויינים של המרצה.

Read more
ליזוזום וזר עם עיניים כחולות

באקט של ספונטניות אופיינית, מצאתי את עצמי לקראת חצות הלילה, בתחנה המרכזית של תל אביב. הפלגתי במעלה הדרגנועים המקרטעים והנוף האנושי המתעתע של התחנה התחלף בין הקומות. תמיד מדהים אותי לראות כמה הבדלים יכולים להסתתר בין כמה מטרים של בטון ואוויר: הפרצופים השחורים של אלה שעומדים לבלות שם את הלילה, התחלפו בעיניהם העייפות של אלה שיהיו בבית תוך עשרים דקות עירוניות זריזות ואז הפכו להבעותיהם הערניות ועמוסות התיקים של הממתינים בקומות העליונות כדי לצאת לדרך ארוכה.

Read more