I just wanted to tell you – I know things don’t always work out; Stars don’t always align as we wish; Weirdness crawls up our backs with it’s creeping fingers and nails every once in a while. Nevertheless, I was walking the streets of this city tonight. Comfortable in my shoes and my skin, the […]
ראיתי אותך שם בקצה הבר ולא ידעתי איך, אבל ידעתי שאנחנו מכירים ועוד נכיר. זו קלישאה, אבל אמרת לי שבקלישאות יש חצי קילוגרם אמת, ואני – מאז ומעולם העדפתי להאמין, לאנשים חצי-זרים. בעיר הזו עוד נשארו מספיק דברים שלא קרו למרות שלפעמים נדמה כאילו לכולם קרו כל הדברים ולא נשאר לאף אחד רצון לחיות. רק […]
ספוקן וורד | בסוף נשכב
מתוך הופעת פואטרי גאם ברמת גן 2017
בא לי לחזור אתך מאשדוד על אופנוע בגשם ולהתחיל הכל מהתחלה אבל הפעם בסדר. להמשיך לחייך אליך כשאתה נכנס הביתה ולקרוא לך חתול ברוסית ושאתה תדע לומר לי לא רק שאתה אוהב אותי אלא שנמצא דרך לעשות את כל הפשרות שאין ברירה אלא לעשות כדי להמשיך לאהוב. אבל במקום זה האופנוע ואתה רחוקים ויש גשם […]
יום אחד נפגש ברחוב
אני אהיה אשה נשואה
אתה תהיה
אתה
קר בחוץ והשמיים אפורים. גשום. מחשיך. שאריות אחרונות של חורף שנגמר מבלי ששמתי לב. המלצרית נגשת אלי עם שני תפריטים ושתי כוסיות קטנות של יין חם. “לא צריך שתיים”, אני אומרת לה. “את לבד?” היא עונה בפליאה מהולה בהשתתפות חרישית בצערי, בעודה אוספת חזרה את התפריט השני לחיקה. אני שוקלת האם לענות לה ברצינות מלאה שמחכים לי בבית, אבל בוחרת להנהן. מה אכפת לי בכלל. “שיהיו לך שתיהן” היא אומרת, רומזת שבהן אטביע את יגוני הבלתי קיים. אז אני מזמינה עוד אחת, בגודל מלא. למה לי לשבור את התדמית?
כנסיית עמנואל נמצאת במקום שניתן בקלות להכתירו כנקודה המפתיעה ביותר בתל אביב. כמה מאות מטרים אל תוך שדרות ירושלים (מהצד של יפו) מתחילים להציץ שמאלה אל תוך הסימטאות. אין מה לפחד – באחת מהן יגיח לפתע, מבין הטינופת של המוסכים, צריח גבוה של כנסיה. בנקודה הזו חותכים שמאלה ומתחילים לנווט לפיו. כמה דקות של פיתולים ובקצה של עלייה קטנה ונטושה פתאום מתגלה המושבה האמריקאית – במלוא הדרם של שני רחובותיה המשובצים בתים זעירים.
בשלב זה אני אשבור את המתח ואומר – לא נכנסתי לתוך המתחם הסגור שבו הושקה אתמול הקולקצייה הבינלאומית של לאנווין לרשת H&M. הפוסט הזה לא נכתב כשאני עטוייה בשמלה אסימטרית צהובה ואת כפות רגליי לא מקשטות נעליים בהשראת הראנוויי של 2009. אפילו אין לי איזה זוג עגילים למזכרת. כוסומו, אני לא מחכה שעתיים וחצי בתור בשביל אף אחד.
לבית שלי, חמישה מטרים על ארבעה, כפול שתי קומות, פלוס חצר, יש רצפה מצויירת. במרחק של מרצפת בנאלית אחת מהקיר, עוברת מסגרת שחורה מעוטרת מעויינים, הכולאת בתוכה פרחים בעלי שמונה עלי כותרת. המדרגות אל הקומה השניה, המרוצפת לוחות עץ חשוף, עשויות פלדה במרקם תעשייתי. הצבע שעליהן כבר מתחיל להכנע לכתמי חלודה כתמתמים בפינות, אבל הקונסטרוקציה משדרת יציבות מספקת כדי לעשות את הדרך למטה, מהמיטה לשירותים, בשלוש בלילה גם מבלי להדליק את האור.
כל כמה ימים, נמאס לי לעבוד מהבית. המטבח קורא לי, האבק בפינות החדרים קורץ לי בשובבות ומקלחת צהריים הופכת לפתע לאופציה הגיונית, אפילו כשהמזגן דולק. בדיוק בימים כאלה אני מכריחה את עצמי לעטות את מיטב מחלצותי (ובעיקר את הגבוהות שבנעלי) ומשלחת את עצמי אל פינה רנדומאלית ברחבי העיר, כדי להצטרף למיטב רובצי בתי הקפה התל אביביים ולפטופיהם.
