ספוקן וורד | קלישאות
ספוקן וורד | בסוף נשכב

ראיתי אותך שם בקצה הבר ולא ידעתי איך, אבל ידעתי שאנחנו מכירים ועוד נכיר. זו קלישאה, אבל אמרת לי שבקלישאות יש חצי קילוגרם אמת, ואני – מאז ומעולם העדפתי להאמין, לאנשים חצי-זרים. בעיר הזו עוד נשארו מספיק דברים שלא קרו למרות שלפעמים נדמה כאילו לכולם קרו כל הדברים ולא נשאר לאף אחד רצון לחיות. רק […]

Read more
אמור להיות קיץ
אופנוע בגשם

בא לי לחזור אתך מאשדוד על אופנוע בגשם ולהתחיל הכל מהתחלה אבל הפעם בסדר. להמשיך לחייך אליך כשאתה נכנס הביתה ולקרוא לך חתול ברוסית ושאתה תדע לומר לי לא רק שאתה אוהב אותי אלא שנמצא דרך לעשות את כל הפשרות שאין ברירה אלא לעשות כדי להמשיך לאהוב. אבל במקום זה האופנוע ואתה רחוקים ויש גשם […]

Read more
לחזור (כשעוד היה חורף)
גם הבניינים לא נשארים מאחור

קר בחוץ והשמיים אפורים. גשום. מחשיך. שאריות אחרונות של חורף שנגמר מבלי ששמתי לב. המלצרית נגשת אלי עם שני תפריטים ושתי כוסיות קטנות של יין חם. “לא צריך שתיים”, אני אומרת לה. “את לבד?” היא עונה בפליאה מהולה בהשתתפות חרישית בצערי, בעודה אוספת חזרה את התפריט השני לחיקה. אני שוקלת האם לענות לה ברצינות מלאה שמחכים לי בבית, אבל בוחרת להנהן. מה אכפת לי בכלל. “שיהיו לך שתיהן” היא אומרת, רומזת שבהן אטביע את יגוני הבלתי קיים. אז אני מזמינה עוד אחת, בגודל מלא. למה לי לשבור את התדמית?

Read more