ליזוזום וזר עם עיניים כחולות

באקט של ספונטניות אופיינית, מצאתי את עצמי לקראת חצות הלילה, בתחנה המרכזית של תל אביב. הפלגתי במעלה הדרגנועים המקרטעים והנוף האנושי המתעתע של התחנה התחלף בין הקומות. תמיד מדהים אותי לראות כמה הבדלים יכולים להסתתר בין כמה מטרים של בטון ואוויר: הפרצופים השחורים של אלה שעומדים לבלות שם את הלילה, התחלפו בעיניהם העייפות של אלה שיהיו בבית תוך עשרים דקות עירוניות זריזות ואז הפכו להבעותיהם הערניות ועמוסות התיקים של הממתינים בקומות העליונות כדי לצאת לדרך ארוכה.

Read more
קיפודים ירוקים

ארון סגור מסתיר בתוכו כרגיל מחזות לא נעימים. לפוצץ לעצמך את המוח עם אקדח זו לא דרך פוטוגנית לומר לעולם ‘היו שלום ולא להתראות, חארות’. זו יכולה הייתה להיות נחמה קטנה שבקטנות, אבל ממה ששמעתי, זה אפילו לא מצטלם כמו בסרטים.

Read more
יש אנשים שרואים רק בלוויות.

יש אנשים שרואים רק בלוויות. אנשים טובים שרק מן הראוי היה לראות בנסיבות משמחות הרבה יותר, על כוס קפה בכיכר קטנה, בחנוכת בית של חברים, בימי הולדת או סתם ברחוב – בקריאת פליאה, המלווה עיניים מצטלבות, מכירות ומוארות. אבל זה מה שהחיים מזמנים – פגישות ארעיות, שקטות, תחת מעטה עגום של נימוס ולחישה. שיחות חטופות […]

Read more