כשבסוף שבוע אחד יש כל כך הרבה ג’אז, לא נותרות לי הרבה ברירות.
אמנם אני לא נמנית על חובבי המוזיקה הישראלית, אבל בסופו של דבר, אחרי סיעור מוחות מרתק, החלטנו אני וידיד סקרן ללכת דווקא על הישראלי מבין כל הרפרטואר המוצע בפסטיבל הג’אז של גבעתיים (וההופעה של נאנסי קינג וקארין אליסון באופרה הישראלית). ההופעה הנבחרת שלנו התהדרה לא רק בשמו המוכר של ערן צור, אלא גם בתואר “בכורה”, וכך בשעת לילה מאוחרת אחרי איזה הפוך תועה בקפה קפה התיישבנו באולם מלא למחצה מול במה נטושה מעט בתיאטרון גבעתיים.
ההופעה “אדמה אחרי הגשם“, …

בדירה מרווחת במיקום הכי רע בתל אביב, בקור הלילי, על קלידים, תופים, גיטרה ועוד כמה כלי נשיפה, ספגתי טונים נמוכים ונעימים של ג’אז. הצלילים ליטפו את הלחי ביד עדינה והתכרבלתי בחיקו של ידיד, מתפללת לשמיכת פוך, חיבוק חם וקפה (דווקא לא שוקו ) חם עוד יותר.
השיר הבא היה קצבי יותר. הרגליים כאילו התעוררו מעצמן. התווים החיים רצו שארקוד אותם. רציתי לחגוג את היופי של המוזיקה, של הלילה, של החוויה המחתרתית בעליל, אבל כולם האזינו בארשת פנים רצינית כל כך וכבדה כל כך, עד שאפילו אני, שלא מתביישת להיות …