באקט של ספונטניות אופיינית, מצאתי את עצמי לקראת חצות הלילה, בתחנה המרכזית של תל אביב. הפלגתי במעלה הדרגנועים המקרטעים והנוף האנושי המתעתע של התחנה התחלף בין הקומות. תמיד מדהים אותי לראות כמה הבדלים יכולים להסתתר בין כמה מטרים של בטון ואוויר: הפרצופים השחורים של אלה שעומדים לבלות שם את הלילה, התחלפו בעיניהם העייפות של אלה שיהיו בבית תוך עשרים דקות עירוניות זריזות ואז הפכו להבעותיהם הערניות ועמוסות התיקים של הממתינים בקומות העליונות כדי לצאת לדרך ארוכה.

רגע לפני שינה במחוזות בלתי מוכרים, שנינו מבינים לפתע עד כמה שונה החוויה הזו בשביל שנינו. בשבילך הדרך היא נקודה אחת במרחק שממנה מגיחה, גדלה ומתהווה המציאות, על כל הפרטיה הקטנים ביותר, אל תוך שדה הראיה הממוקד. בשבילי הדרך היא ברובה הגו שלך וקרעים-קרעים של מציאות שמבליחה לרגע, כאילו יש מאין, בזווית העין ונעלמת מעבר לכתף כאילו מעולם לא הייתה אלא הזייה. דמיין איזה קסם יכול היה להיות לו יכולנו להיות ראש אחד שרואה הכל.

לעסנו לאט, שתינו מעט. לכל היותר עברה שעה, אבל האופנועים כבר לא היו שם כשיצאנו, רק המכונית עמדה בודדה כמה מטרים מהכניסה, עושה לנו עיניים של כלבלב עזוב. תדלקנו, נתנו גם לה קצת שמן-מים והמשכנו – הדרך התפתלה הלאה, בקצב הבריא שמכתיב אוכל שיושב בנינוחות בבטן.