יש כל כך הרבה רעות חולות בעולם, ואני לא יודעת למה זו כואבת לי יותר מאחרות.
אולי כבר התאקלמתי עד כדי כך אל השנאה שאנשים ספוגים בה ואל האלימות שהיא מעוררת בהם, שהרגישות שלי פשוט פחתה. התרגלתי אל מלחמות הכלבים בין ערבים ליהודים, הוויכוחים נוטפי הארס של חילונים ודתיים כבר נשמעים לי כמו המהום מונוטוני, אנסים, גנבים, רוצחים, הטינופת האנושית על כל גווניה – יו ניים איט. מרפרפת על דפי העיתון ועוברת הלאה.
אבל עדיין אני לא מצליחה להבין, שלא לדבר על להתרגל, לאיך דבר יפה ושברירי כמו מיניות – מגרש משחקים …

הסמסטר נגמר כבר לפני כמה שבועות טובים, והביא אתו לא רק מבחנים בשפע (שניים מאחורי, שלושה מלפניי), אלא גם משאב שכבר כמעט שכחתי מה עושים אתו. נדמה לי שקוראים לזה זמן פנוי.
מפתיע אותי לראות מה הזמן הפנוי הזה עושה פתאום לי ולאנשים שסביבי. פתאום ניצן מציע שנראה סרט או שניים בערב,  אירה ואני קופצות לאיזה שופינג-קווסט בחנויות יד שניה, הזכר התורן מפתיע עם הצעות לסושי או לפילמני ביתי ושאר אנשים אהובים חוזרים שרופים מהים, ורק חסר להם שלט קטן של ‘אסור לגעת. צבע טרי.’
ואני? נדמה שרק אני מתקשה להפטר מזקיקי …