ארון סגור מסתיר בתוכו כרגיל מחזות לא נעימים. לפוצץ לעצמך את המוח עם אקדח זו לא דרך פוטוגנית לומר לעולם ‘היו שלום ולא להתראות, חארות’. זו יכולה הייתה להיות נחמה קטנה שבקטנות, אבל ממה ששמעתי, זה אפילו לא מצטלם כמו בסרטים.

יש אנשים שרואים רק בלוויות. אנשים טובים שרק מן הראוי היה לראות בנסיבות משמחות הרבה יותר, על כוס קפה בכיכר קטנה, בחנוכת בית של חברים, בימי הולדת או סתם ברחוב – בקריאת פליאה, המלווה עיניים מצטלבות, מכירות ומוארות.
אבל זה מה שהחיים מזמנים – פגישות ארעיות, שקטות, תחת מעטה עגום של נימוס ולחישה. שיחות חטופות על אדם שהיה ואינו. דיון חשאי בנסיבות ובפיסות זכרון חסרות משמעות – מילים שנאמרו ושלא נאמרו, מעשים שהיו צריכים להעשות ולא נעשו, גיבוב של קישורים נסיבתיים שאפשר לראותם רק בדיעבד.
פרידה ואז האדמה נאטמת לה שוב בידיים …