באקט של ספונטניות אופיינית, מצאתי את עצמי לקראת חצות הלילה, בתחנה המרכזית של תל אביב. הפלגתי במעלה הדרגנועים המקרטעים והנוף האנושי המתעתע של התחנה התחלף בין הקומות. תמיד מדהים אותי לראות כמה הבדלים יכולים להסתתר בין כמה מטרים של בטון ואוויר: הפרצופים השחורים של אלה שעומדים לבלות שם את הלילה, התחלפו בעיניהם העייפות של אלה שיהיו בבית תוך עשרים דקות עירוניות זריזות ואז הפכו להבעותיהם הערניות ועמוסות התיקים של הממתינים בקומות העליונות כדי לצאת לדרך ארוכה.

כשהטוסיק שלך ממוקם על המושב הנוח של בימבה אדומה ששוקלת כמו דוגמנית אנורקטית אחרי איזה נשנוש סושי פרוע ונשמעת כמו שילוב לא מוצלח בין פינצ’ר למכונת תפירה, קל מדי לשכוח שהתכנסנו כאן היום כדי לרכב על אופנועים.

כשהתיישבתי במכונית לבד בפעם הראשונה, רק לפני כמה ימים, דאגתי שלפני שאני אחזיר את הרכב השכור, אני אצטרך לעבור בתחנת דלק לאוורור וייבוש של המושבים מהזיעה הקרה שלי.

אני נעולה בזווית בלתי אפשרית מאחורי אחד הגברים שאני הכי אוהבת בעולם, והאטמים באוזניים, שאון המנוע שממסך אותי מהעולם והקסדה שמגבילה את תנועות הצוואר – לא מותירים לי הרבה ברירה.