היא כל כך מקסימה כשהיא רוכבת על האופניים הישנות שלה, כשהיא עומדת במעבר החציה, כשהיא משכפלת דפים במכונת הצילום במשרד. היא בכלל בחורה רגילה – גובה ומשקל ממוצעים לחלוטין, השכלה והשקפה שגרתית, אבל יש בה איזה קסם – נימה של צחוק, ניצוץ במבט – איזו איכות נסתרת שפורשת מלפניה שביל המרוצף לבנים צהובות ועליו פרוש שטיח אדום.

כבר מזמן הבנתי שמיחזור הוא לא הפתרון האבסולוטי לבעייות האקולוגיות שנתקענו במרכזן. מיחזור אמנם מטפל באחוז ניכר מהפסולת הביתית שלנו, אבל בו בזמן ממסך ומשכיח מאתנו את הכמויות האדירות של פסולת תעשייתית שאיש לא דואג לה.
אמנם ברור שהפתרון מתחבא בהקטנת הצריכה, אבל כשהצמא תופס אותי בלי בקבוק מים מהבית, אין לי ברירה: גם אני קופצת לקיוסק הקרוב ביותר וקונה לי פחית שתיה. באחת הפעמים האחרונות, נתקלתי במוצר שהעביר בי חלחלה:

אין לי בעיה עקרונית עם ליצ’י, אבל בהחלט יש לי בעיה עם האריזה ההיברידית הזו – חצייה פלסטית חצייה מתכת וכולה …