באקט של ספונטניות אופיינית, מצאתי את עצמי לקראת חצות הלילה, בתחנה המרכזית של תל אביב. הפלגתי במעלה הדרגנועים המקרטעים והנוף האנושי המתעתע של התחנה התחלף בין הקומות. תמיד מדהים אותי לראות כמה הבדלים יכולים להסתתר בין כמה מטרים של בטון ואוויר: הפרצופים השחורים של אלה שעומדים לבלות שם את הלילה, התחלפו בעיניהם העייפות של אלה שיהיו בבית תוך עשרים דקות עירוניות זריזות ואז הפכו להבעותיהם הערניות ועמוסות התיקים של הממתינים בקומות העליונות כדי לצאת לדרך ארוכה.

בשמונה ימים בפולין ובשלושה חודשים בארץ זכיתי ללמוד חופן שיעורים – טובים ורעים – על עצמי, על המדינה הפסיכית הזו שלנו ועל אנשים בכלל. זה לא מעט, בחיים האלה, בהם צריך לברך על כל הזדמנות ללמוד שיעור.

אהוב שלי,
אני כותבת לך מהרכבת מקראקוב לורשה, עלינו עליה לפני קצת יותר מעשר דקות, אחרי ריצה מטורפת באזור תחנת הרכבת, רק כדי למצוא אינטרנט. רק שתדע, פולין מדהימה וקראקוב וורשה הן ערים אירופאיות לכל דבר, אבל עדין לקח לי יותר מארבעים דקות למצוא איטרנט פעיל. אין ספק שעדיין יש להם לאן לשאוף.
בין לבין הצלחתי לקרוא את המייל שלך ופתאום נזכרתי שבאמת שבוע שלם שלא דיברנו. השקט עכשיו, המוזיקה באוזניות,  האנשים המותשים בכסאות שלהם, הנופים הפסיכודליים שבחוץ והטרטור של הרכבת על הפסים, מספקים את הרקע המושלם כדי לכתוב לך סוף סוף.
דברים …

לפני חודש, בתור מחווה אופורטוניסטית לחלוטין, הגשתי טופס מועמדות למשלחת לפולין. לא שחשבתי שאני אתקבל, אבל טיסה לפולין ב 500 שקלים הכל כולל הכל, נשמעת לי כמו דיל מוצלח בשביל סטודנטית פושטת יד ורגל. בשביל מחירים כאלה, אני אפילו מוכנה אפילו לספוג קצת שואה.