עברתי על מגירות ישנות ומצאתי גלויה ועליה שיר שקראתי ואהבתי מזמן.

אני נעולה בזווית בלתי אפשרית מאחורי אחד הגברים שאני הכי אוהבת בעולם, והאטמים באוזניים, שאון המנוע שממסך אותי מהעולם והקסדה שמגבילה את תנועות הצוואר – לא מותירים לי הרבה ברירה.

אהוב שלי,
אני כותבת לך מהרכבת מקראקוב לורשה, עלינו עליה לפני קצת יותר מעשר דקות, אחרי ריצה מטורפת באזור תחנת הרכבת, רק כדי למצוא אינטרנט. רק שתדע, פולין מדהימה וקראקוב וורשה הן ערים אירופאיות לכל דבר, אבל עדין לקח לי יותר מארבעים דקות למצוא איטרנט פעיל. אין ספק שעדיין יש להם לאן לשאוף.
בין לבין הצלחתי לקרוא את המייל שלך ופתאום נזכרתי שבאמת שבוע שלם שלא דיברנו. השקט עכשיו, המוזיקה באוזניות,  האנשים המותשים בכסאות שלהם, הנופים הפסיכודליים שבחוץ והטרטור של הרכבת על הפסים, מספקים את הרקע המושלם כדי לכתוב לך סוף סוף.
דברים …