לעסנו לאט, שתינו מעט. לכל היותר עברה שעה, אבל האופנועים כבר לא היו שם כשיצאנו, רק המכונית עמדה בודדה כמה מטרים מהכניסה, עושה לנו עיניים של כלבלב עזוב. תדלקנו, נתנו גם לה קצת שמן-מים והמשכנו – הדרך התפתלה הלאה, בקצב הבריא שמכתיב אוכל שיושב בנינוחות בבטן.

רק אתמול בבוקר קפצתי לביקור בבלוג, הסתכלתי על דפי האדמין ותהיתי שמא כדאי לחזור לכתוב.
לא עלה לי שום רעיון יצירתי, אז קפצתי למטבח והכנתי לי סנדוויץ (אוכל אולי לא מנחם, אבל הוא בהחלט עוזר לחשוב). אחרי כמה ביסים הבנתי שלסנדוויץ’ יש טעם נורא. הנטייה הטבעית שלי הייתה להאשים את החומוס שהשתהה כבר כמה ימים במקרר, או את שעת הבוקר המוקדמת בה מערכת העיכול שלי עוד לא חזרה לתפקד אחרי מנוחת הלילה – אז ויתרתי על הסנדוויץ’ לטובת המתנה לא ארוכה עד לארוחת הצהריים.
כשלפסטה ושניצל של הצהריים היה אפטר-טייסט של פלדת …

בקרב הנצחי בין חברות היוגורט אין הרבה טעם. פעם יופלה ממתגים את עצמם באמצעות שחורות דשנות שרודפות אחרי כפית יוגורט דיאט ברחבי העיר ופעם דנונה (זהירות, לינק מוזיקלי) יוצאים בקמפיין שמנסה להפוך יוגורט למוצר אישי, כמעט כמו איזה אייפוד. בעוד האחת שורפת תקציבי הפרסום שלמים על הברקות כמו “אפרסקים מחוייכים”, “בננות אופטימיות” ו”גוייאבות מדלגות” חברתה משיקה ומעלימה טעמים בקצב קדחתני, ומאכזבת לקוחות רעבים.

הם בצד שלהם, ואני בצדי שלי, לובשת שמלת קיץ שקפקפה, שתחתיה מציצים תחתונים שחורים, למרות רוח הערב הקרירה. למרות המזג הקיצי שעומד בפתח, הם לבושים שחורים, ורק הבריזה הקלה מייבשת את הזיעה שמאיימת לחמוק מתחת למגבעות הגדולות.