יציבות. אחרת אין לי דרך להסביר את הסיכונים שאני לוקחת על עצמי אתך, את המשחקים באש שאני משחקת, מודעת לכוויות הנצרבות בעור. רק אנשים שמרגישים קצת יותר נוח בעורם שלהם יכולים להרשות לעצמם גיחות ליליות שכאלה, אפופות לחישות כוזבות ורכות מטמטמת.

אני מתירה לידיים שלך לכשף אותי ולאצבעות שלך, בשליחות שרק מוח מעוות יכול לייצר, לעדור בי חלקות אדמה צחיחות. השדים הבוקעים מבין כפות הידיים שלך, מסתערים עלי במקהלת צווחות. אני מתענגת עליהם אחד אחד ומקבלת אותם בהבנה, שמסוגל לה רק לב שבטוח שהוא יוכל לשרוד, גם בדיעבד.

אתה מדליק בי נורות אדומות, יקירי, אבל מהסוג שלא גורם לי לקום וללכת. עבר זמן מה מאז אותם ימים, בהם התנפצתי עליך ככד חרס אפוף מחשבות אובדניות. יציבות. זו התחושה החדשה שגורמת לי לרצות ללמוד אותך – אותך ואת השיעורים שהראש הנהדר שלך מכין בשבילי מאחורי הקלעים.

הנורות האדומות שלך, יקירי, כלל לא דומות לאורות אזהרה. הצללים הצבעוניים שאנו מטילים על הקירות, לא מציירים לי אלא קרנבל של מסכות או עץ אשוח חורפי מואר מנורות קטנות ונוצצות, הטומן בשבילי מתנות, עטופות בצלופן ופרגמנט, בין ענפיו העבותים.

Leave a comment

Your email address will not be published.

Dada.net.pl