הפנאי הרגשי הביא בעקבותיו שקט בחזיתות מסויימות. המשיקים אלי מאוזנים למדי כרגע, ומעבר ל numbness קליל אך שגרתי בקצות האצבעות, אין כל חדש תחת השמיכות.

אני שומעת את החשק להרפתקאות מדגדג ומגרגר חרישית בתוככי הבטן, אבל זה הזמן להוכיח איפוק ולהמתין בסבלנות עד סף הבלתי נסבל, עד שאת הקרקורים יוכלו לשמוע השכנים. אני צריכה להנות מהשקט הזה, כל עוד הוא כאן.


אתר חדש ומרגש התווסף לרשימת המועדפים שלי – SeeqPod. סיקפוד הוא מנוע חיפוש מוזיקה, המאפשר גישה למאות אלפי שירים בלייב סטימינג איכותי וזמין בכל מקום. בלי לחכות, בלי להעתיק, בלי להעביר דיסקים, בלי הגבלות גישה מחוץ לארצות הברית – מוזיקה כאן ועכשיו (כמו שאני אוהבת).

לאתר ממשק משתמש המוכיח שיש עדיין גופים בעולם שמבינים איך נראה GUI שלם, טבעי ונכון. חווית השימוש באתר מעוררת אנחות התפעלות קלות, כשבזה אחר זה, מתגלים כל הפיצ’רים שרק יכולתי לרצות מאתר כזה. אחרי יממה של שימוש באתר, המסקנה היא אחת: אני לא מבינה איך חייתי את חיי בלי סיקפוד קודם.

וכדי לענות לספקנים שבקהל על השאלה האם זה חוקי? כמובן שלא, אבל עם התחכמות:

Like any other search engine such as Google, SeeqPod crawls, indexes, searches and displays search results. Similarly, like any other search engine SeeqPod allows anyone to submit a URL to be crawled and indexed

כך שאתם יכולים להוסיף אותו למועדפים שלכם, בלי לדאוג שהוא יעלם מהאופק בזמן הקרוב.


אני לא אחת שמוחה על אי-צדקים חברתיים. הקפיטליזם, והאדישות הנלווית, נטעו בי שורש יציב, ורוב המאבקים חולפים לידי מבלי שכלל אשים לב. אבל דווקא אתמול תוך רפרוף על The Marker (כחלק ממגמת ההשכלה הכלכלית שלי), נתקלתי בקטע שהוציא אותי משלוותי (הקטע המקושר אינו הקטע המלא שהופיע בעיתון, אבל הוא מעביר את המסר) תחת הכותרת הבאה:

מחירי המים מתייקרים, פרט לבתיה”ח, למקוואות ובתי המרחץ

או בהרחבה מתוך “מתווה תלת שנתי ודרישות משרד הבריאות לשנת התקציב 2007”:

“יישום תכניות משרד הבריאות לשנת 2007 ולשנים הקרובות נדרשים שינויים תקציביים ושינויים מבניים פנימיים. מלבד שינויים אלו נדרשים מספר שינויי חקיקה המפורטים להלן:
• יישום תכנית האשפוז הכוללת
• ניהול בתי החולים על ידי חברות מנהלות
……
• התאמת מחירי המים לבתי החולים למחירי המים למקוואות”

כמות משאבי המים העומדת לרשות המדינה קטנה, ובהתאם לכך אחוז המים המותפלים בברזים של כולנו עולה בהתמדה, בשאיפה לכחמישים אחוזים בעוד מספר שנים. התפלת מים היא עסק יקר, המערב לא רק הקמת תשתיות אלא גם אנרגיה רבה, כך שברור לי מדוע אין מנוס מהעלאת מחירי המים. נותר לי רק לתהות – מדוע מקוואות, השייכים לציבור מאוד מסויים בחברה הישראלית, שגם נוטה לתרום לשוק ולחברה פחות מרבים וטובים אחרים, צריכים לקבל את אותה ההנחה כפי שמקבלים בתי החולים, השייכים ומסייעים לכולם?

אין לי בעיה לשלם על הרבה דברים: על סלילת כבישים למרות שאין לי רכב, על ביטוח בריאות לחלשים ולנזקקים למרות שאני בריאה (טפו טפו טפו), על חינוך למרות שאין לי ילדים, על הבטחון למרות שיכולתי לעזוב לארץ אחרת – אבל אני חושבת שאין זה מן הראוי שאני אשלם על זה שאישה רנדומאלית תוכל להשתכשך במים קרירים אחרי המחזור, רק כדי שתהיה ‘טהורה’ מספיק כדי שבעלה יוכל להביא בה. סביר, לא?


בשעה טובה ומוצלחת נוספתי לגרייפס של הגמל. מלבד השם המדליק, האתר גם חביב מאוד ומכיל אסופה מוצלחת של תכנים בתוך מעטפת חיננית. בהחלט תוספת בריאה לריסוסים השגרתיים שלי (ושלכם).


אני מדמיינת עורות על גבי עורות, אצבעות מול אצבעות, טריפה ושביעה ורעב ותאווה נהדרת לבשר. אני בלתי נלאית ואני רצה בין העצים והענפים הממהרים לחתוך בעורי הלבן בחשיפותו. יש בי תשוקה להיות זאב וצייד. זהירות, אני משחרת לטרף.

6 thoughts to “תשוקות און-הולד ועדכונים מהשטח

  • twoman

    את יודעת, זה לא באמת משנה. כתבות כלכליות מסוג זה או אחר, או כתבות בטחוניות או מדיניות או או או באות לערער איזה מרכז שהיה פעם שלו בתוך האזרח קורא העיתון. ההיצע התקשורתי הוא כה גדול, עד כי התקשורת עצמה יכולה להיות בטוחה שצרכניה יזעקו חמס נוכח איזו ידיעה מסוג זה או אחר. התקשורת היא גוף לומד, וחכם, ומניפולטיבי, והיא יודעת שידיעות מסוג מסויים יערערו את שלוותם של אזרחים קוראים רבים.
    כך למשל, ידיעות על דת.
    כך למשל, ידיעות על התרעה חמה. (אני זוכר שראיתי איש אחד צורח לתוך הטלפון שלו על בתו שהלכה להסתובב, בזמן שהיתה התרעה חמה).
    כך למשל, ידיעות על אנס שברח. (אני זוכר איך מדינה שלמה היתה שבויה של עצמה כשאיש כל כך מוכה ומסכן ועלוב וכו’ וכו’ וכו’).
    ידיעות אלה, בין שלל ידיעות אחרות, המפזות את שלוות נפשם של מעטים יותר, בכמות כמעט אינסופית, גורמות למרכז הנזירי (זה בכל זאת אני כותב) להזדעזע. הוא קל כעת להשפעה. המזועזע ימשיך לצרוך את מנות הזעזוע שלו, והמינון ילך ויגבר.
    פרוזן, הייתי עורך חדשות פעם. לפני כל העניין.
    עורך החדשות, המפיק, הבמאי, עוזר הבמאי, עורכי הוידיאו, הגרפיקאים, הם כולם אנשים קטנים שאין להם עניין לעשות רע לאף אחד. הם באים בבוקר ועושים את העבודה שלהם.
    אבל העבודה שלהם פרשה כנפיים. משק כנפי התקשורת הוא עצום. הם אנשים טובים, העובדים בארגון שאיבד את דרכו. אם בתחילה היה הרצון לדווח על ארועים מסויימים, הרי שמהר מאוד עברנו לרצון לשלוט בהרגלים, להשפיע, להטות, להרוויח.
    לא רע לרצות להרוויח. רע מאוד להרוויח בדרך של שקר מתמשך ומתמשך ומתמשך.

    אני חושב שהעניין הוא לשמור על איפוק, שגם אותו את מאזכרת בפוסט הזה, נוכח כל ידיעה. לא להיות נח ללחיצה. הם לוחצים, אני מגיב. לא. זה לא אנושי. זה מכני מדי. הייתי מצפה ממני
    לעצור. לראות מה עולה בתוכי. להבין מדוע עולה בתוכי. ללמוד. לשקוט מחדש.

    *בנימה יותר עניינית, את כותבת שלא אכפת לך לשלם על חינוך למרות ש…
    ועל בטחון למרות ש.. ועל כבישים למרות וכו’.
    אבל כן אכפת לך לשלם על דת. כאילו שדת איננה שרות שמדינות מספקות לאזרחיהן. אם היית רוצה להיות עקבית, אז שרק הורים ישלמו על חינוך, ושרק נהגים ישלמו על כבישים ושרק דתיים ישלמו על מקוואות. זה בתנאי שאת רוצה להיות עקבית. (זה לא כל כך חשוב).
    את פשוט מעדיפה חלק מן השירותים, ושוב עורכת בתוכך רציונליזציה של למה חינוך כן ודת לא. או בעצם, כל דבר כן, ודת לא. ואז את נסחפת ומיד מגיעה עקיצה ויורדים מרמת דיון מעניינת לאמירות כגון “כדי שיוכל להביא בה”. לא זה העניין. זה ממש לא העניין.
    האופן שבו מציגים את הדת הוא דבר שונה לחלוטין מן הדת.

    אישית, כדי שתביני את עמדתי, לא אכפת לי שיעלו את מחירי המים למקוואות. לא אכפת לי שהמדינה תפסיק לספק שירותי דת, לא אכפת לי שיפרקו את משרד הדתות ויפסיקו את התקציבים לש”ס. לא מעניין אותי כהוא זה. (אם כי, במקרה של הפסקת התקציבים למסגדים, אני רואה מרד מוסלמי מיידי, וכאן יהיה קל יותר לתקשורת להבין ללבם של הדתיים).
    הדת מתחוללת בתוכי, ואין לה דבר ועניין עם חברה ומדינה. אין לה דבר עם תקציבים ועם מחירי מים. אין לה דבר עם ימין ושמאל ועם שנאה ומחלוקת. היא דבר אחר, שכמעט לא ניתן לדבר עליו במלים. קצת כמו בדסמ, אולי, לחובבי הז’אנר. פשוט עושים, וזהו זה. (סליחה שאני חורג מתחום הבנתי, אם את כועסת, סלחי).

    הכי חשוב לי שתביני (אני בטוח שכן) שהידיעה הזאת איננה תמימה כמו שהיא נראית, וברובד מסויים היא באה לעורר מדנים ושנאות.

    * הקטע האחרון שלך הוא מופת.
    תודה.

    Reply
  • twoman

    שפתיה קפאו נוכח?
    אולי, אבל סביר שלא.

    רצית להגיד משהו או שאני שולח אותך לסתום?
    לאו דווקא רציתי להגיד משהו.
    אבל
    דווקא משום כך זה זמן די טוב להקשיב לי.

    אם כי בפנים, בתוכי, יש שקט עכשיו, ואינני יודע אם אתה חפץ להקשיב לשקט.
    יש מין מערכת שלמה, שפועלת בתאום מושלם,
    וזה שקט.
    אחרי די הרבה זמן של רעש, וחזרה בלתי נשלטת כמעט על
    שלש מלים
    [איל?
    כן. איל.]
    יש בפנים שקט. עכשיו ממש אני שם לב שהן עדיין שם, המלים, אבל הן נלחשות בתאום לפעולת הכלל, הן שם, אבל כמו לא שם.
    כמו לזרוק אבן לאגם, ולגלות שאין אדוות וגלים המתפשטים במעגל מסביב לנקודה שבה חדרה האבן אל המים.
    זה קצת מפחיד.
    אבל שקט כל כך, שהפחד מקשיב גם הוא לכלום, ורוגע.

    Reply
  • Liz

    לפעמים מעט מילים חודרות עמוק,
    ולפעמים המון מילים מצליחות לייצר רק משב רוח קליל.

    קראתי את כל מה שכתבת. פעמיים.
    ועדיין לא הצלחתי לנסח בי תשובה הולמת בסלע.

    אני מסכימה אתך. אני לא מתרגזת. אני יודעת שהם מנסים למשוך תשומת לב. אין לי בעיה עם דתיים. אני רק לא רוצה לשלם כדי שהם יוכלו להביא בה. אני חושבת שדת לא עונה על שום צורך רציונלי. ביטחון וחינוך כן. ותודה, הקטע האחרון חשוב יותר משלוש עשרה פעם (ולא פחות) מהשאר.

    קראתי את כל מה שכתבת. פעמיים.
    באמת. פשוט לא מצאתי את הפנאי המנטאלי לכתוב את כל המילים האלה, אחת אחרי השניה.

    Reply
  • twoman

    “אני חושבת שדת לא עונה על שום צורך רציונלי”

    זה נכון. היא לא עונה על צורך רציונלי. היא לא באה מתחום הרציו. ולקחת את המערכת המדהימה הזו, המופלאה הזו, שנקראת אנושות, ולחשוב שהיא פועלת על פי רציו, זה לחטוא מאוד לאמת. זה לטעות בגדול. אנו איננו יצורים רציונליים. אנו אי-רציונליים, ואפילו למעלה מזה.
    את יכולה לחשוב על קבוצות המספרים, ולראות כיצד האינסוף הרציונלי הוא קטן לעומת האינסוף האי-רציונלי, הוא מוכל בו. זו אנלוגיה טובה למצב האנושי: אנו מנסים להכניס אינסוף ממש גדול לתוך אינסוף קטן. זה לוחץ, וזה לא מתאים.
    להעמיד את הקיום האנושי על הרציו זו טעות.
    להשתמש ברציונל בתוך החיים זה מה שאנו צריכים. זה כלי. אבל הפכנו את הכלי לעיקר.
    החיים גדולים מן הרציו. האם אהבה היא רציונלית? דת? בדסמ? המצאת מכשירי עינויים אכזריים? מלחמות? בכי? השתוממות נוכח להקת ציפורים שמתעופפת מחוץ לחלונך?
    כתיבת שיר?
    מה כאן רציונלי?
    אני יודע שאפשר לתרץ את הדברים הללו, שאפשר לתת איזה הסבר שיניח את הדעת. אבל זה נכון כלפי כל עניין, גם דת.
    הקיום איננו רציונלי. הוא גדול מזה. לאינסוף. עד. נצח.
    הכרה בזה מובילה לשחרור מרבות מן ההתניות שכפינו על עצמנו נוכח דרישות הרציו, שהכל יהיה הגיוני.
    זה רדוד, יחסית למה שאת.
    לאיך שאת כותבת.
    לאיך שאנחנו מדברים.
    לאיך שאנחנו אנושיים.

    הרבה מלים, מעט רוח.
    גם לזה יש מקום תחת השמש.

    Reply
  • twoman

    אם אותו דבר-מה שאתה מקבל הוא שקר, אז זו בעיה.

    אם אותו דבר-מה שאתה מקבל הוא האמת, אז זו איננה בעיה. היא המנחה אותך בכל פעולותיך (בשאיפה, לפחות), ואתה חי חיים של אמת. לדת, כמו שאני מבין, אין בעלות על חיי אמת. אפשר לחיות אמת גם מתוך פילוסופיה, כמו סוקרטס, למשל, ואפשר מתוך אמנות, כמו דילן, לנון ורבים אחרים, ואפשר מתוך יום יום.

    ההבדל בין דבר שקרי לבין דבר אמיתי הוא מידת היותו נצחי (לא רק בבחינת קיים לעד, אלא שאיננו תלוי זמן, ואיננו תלוי אדם).

    לגבי הערתך – אין זו רתימה לתאוריות רוחניות. המתמטיקה היא המייצג המובהק של האמת בתוך חיי היום-יום שלנו. היא איננה תלוית זמן, ואיננה תלוית אדם. היא ישרה עם עצמה באופן בלתי מתפשר, מוחלט, והיא מרשה לעצמה לראות את פגמיה.
    גדל, למשל, שהוכיח את אי השלמות, הפך לגיבור על מתמטי, משום שהוא חשף אמת בנוגע למתמטיקה, ובכך הגדיל את מידת האמת שלנו עליה. (היה זה בזמן שהילברט עסק בפרוייקט שאפתני להוכיח את כל המשפטים שהיו בעיתיים עד אז – כלומר רוח הזמן אז נשבה לכיוון קיבוע המתמטיקה על ידי כך הוכחת כל המשפטים כולם. אבל זה יוצר קיבעון, וזו בעייה מבחינת דבר חי ומתפתח. לכן חיוניים כל כך החורים למתמטיקה, כפי שהם חיוניים לחיים).
    בנוסף,
    המתמטיקה היא רק חלק מן החיים. למרות עוצמתה, ויכולתנו למצוא מבנים מתמטיים בכל מקום, כמעט, היא לא כל החיים. לכן היא מהווה ייצוג מסויים שלהם, היא משקפת אותם באופן מסויים, כפי שכל פרט ופרט מייצג אותם באופן מסויים. דבר זה מאפשר לי להשתמש במושגים מתמטיים כשאני מדבר על החיים, כי כי כלולה בהם, והם כלולים בה, והיחס ביניהם הוא של הפרייה הדדית, ולא של ניכור.
    לפיכך, אני רותם את המושגים הללו אל החיים, ולא לתאוריות רוחניות, משום שהחיים הם אינם תאוריה רוחנית, אלא גדולים בהרבה.
    כמוך, כשאת כותבת על עצמך, זה חלק ממני, אבל אני גדולה מזה.
    לראות אותך, או כל דבר, דרך פריזמה אחת בלבד, זה לחטוא לך.

    דווקא הדתיות העמוקה, האמיתית, הבלתי מתפשרת, היא זו שמאפשרת לקבל תופעות רבות כחלק מן הכלל, ולהיות רך כלפיהן, לראותן כחלק ממכלול, ולא לתת לאחת התופעות משקל יתר שידחוף אותי לכעוס עליה, או להאליל אותה.
    אני, את, כולנו, רשאים לדבר על החיים באמצעות הכלים שרכשנו.
    האם נאסר עלי לדבר על החיים תוך שימוש במושגים מתמטיים?
    האם לא נוכל לחשוב שיימצא אדם שיאסור עלי לדבר עליהם במושגים אחרים, למשל, פסיכולוגיים, או פיסיקליים, או מוסקליים. שיאמר – זו רתימה של מושגים מוסיקליים לתאוריות… וכו’.
    זו עוד דרך לדבר על הדברים. לא יותר. לא פחות.

    Reply
  • Liz

    אני חושבת שיש הבדל בין לקבל את קיומו של דבר מה מעבר בחיים, ולחיות החיים כרצונך למרות זאת, לעומת לקבל את קיומו של דבר מה מעבר בחיים, ולתת לאותו דבר מה להיות הקו המנחה שלך בחיי היום יום.

    “את יכולה לחשוב על קבוצות המספרים, ולראות כיצד האינסוף הרציונלי הוא קטן לעומת האינסוף האי-רציונלי, הוא מוכל בו”
    והמשפט הזה הוא רתימה מאוד לא מהוגנת של מושגים מתמטיים לתאוריות רוחניות.

    Reply

Leave a comment

Your email address will not be published.