בדירה מרווחת במיקום הכי רע בתל אביב, בקור הלילי, על קלידים, תופים, גיטרה ועוד כמה כלי נשיפה, ספגתי טונים נמוכים ונעימים של ג’אז. הצלילים ליטפו את הלחי ביד עדינה והתכרבלתי בחיקו של ידיד, מתפללת לשמיכת פוך, חיבוק חם וקפה (דווקא לא שוקו 🙂 ) חם עוד יותר.

השיר הבא היה קצבי יותר. הרגליים כאילו התעוררו מעצמן. התווים החיים רצו שארקוד אותם. רציתי לחגוג את היופי של המוזיקה, של הלילה, של החוויה המחתרתית בעליל, אבל כולם האזינו בארשת פנים רצינית כל כך וכבדה כל כך, עד שאפילו אני, שלא מתביישת להיות זו שפותחת את הרחבה, הטלתי ספק האם צעד שכזה יתקבל בברכה.

כולם היו עסוקים כל כך בלנתח את יופיו של הרגע, עד שהם פספסו את מיקומו האמיתי – בפשטות. הקור והגשם, הספות הישנות ומיץ תפוזים מקופסא, המוזיקה המתפתלת והנמשכת כחוט כסף דקיק מכלי הנגינה השיכורים מתשוקה אל אוזניים מאזינות, רצו לסחוף אותנו אתם. אבל הקהל עמד עם סקאלפלים שלופים, מוכן לביצוע הנתיחה שלאחר מחיאות הכפיים ולשמר לשמר לשמר בפורמלין.

היופי הלך בעקבותיו של האושר, והפך מאוסף של רגעים נהדרים על הדרך, למטרת הנסיעה. אף אחד לא עוצר להביט בפרחים שבצד הדרך לצפייה בפריחת הכלניות בגלבוע. אבל מה הוא יופי סטרילי, אם לא יופי מסורס? תמונה יפה נעולה מאחורי סורג ובריח, טבע דומם באגרטל ממוסגר, מחוות רומנטיות לשם הסיפורים בלבד.

אנשים שכחו כיצד לחגוג את היופי. להתענג עליו, לטבול בו, להתבוסס בו עד כדי שכרון החושים. מי יקפוץ אל תוך בריכת היופי, ופשוט יצא כשהיא תיבש? מי ימשיך לחפש את נווה המדבר הבא? היום מותחים גדר סביב כל שלולית ומכריזים עליה שמורת טבע. מי זוכר כי יופיו של היופי הוא בזמניותו? מותו הוא טבעו, התחלפותו היא מהותו, השינוי הוא מילת המפתח.

אנחנו רוצים לשקוע בחזרה הנוחה והנעימה. דבקים במה שמוכר, מנסים לשחזר שוב ושוב את אותו הרגע שבו חשנו את הקסם, במקום לחפש קסם חדש. פרחים מפלסטיק, מזרק מלטש נשלח אל כל קמט סורר, תמונות נחקקות מבעד לעדשת המצלמה במקום בעיני הזכרון.

אני לא רוצה יופי מקופסת שימורים. אני רוצה את היופי שלי חף מקוסמטיקה ותאורה מחמיאה. לשתות את הטוב עם הרע, להתעלם מהמר ולהתענג על המתוק. ועל המלוח. ועל השילוב המוצלח ביניהם. למרות הנסיבות. ובגללן.

אני לא רוצה יופי שנערך בפוטושופ, אלא סתם להשתכר ממנו עד כדי טמטום החושים. וכשהיופי הזה ימות, ולילה ירד ויצבע את הצבעים היפים בגוונים של אפור, אמנם אביט בגעגוע ברסיסי הזכרונות שאספתי כדרך אגב, אבל הם שיעוררו בי את הרצון לצאת למסע מחדש.

3 thoughts to “יופי

  • Eve

    פוסט יפיפה. הזכרת לי כמה רגעים בחיים שנעים להזכר בהם.

    Reply
  • Liz

    ועכשיו קדימה,
    לדרך
    😮

    Reply
  • The man behind the machine

    הפסקה הראשונה שלך הזכירה לי למה אני אוהב את החורף. 🙂

    Reply

Leave a comment

Your email address will not be published.