בקרב הנצחי בין חברות היוגורט אין הרבה טעם. פעם יופלה ממתגים את עצמם באמצעות שחורות דשנות שרודפות אחרי כפית יוגורט דיאט ברחבי העיר ופעם דנונה (זהירות, לינק מוזיקלי) יוצאים בקמפיין שמנסה להפוך יוגורט למוצר אישי, כמעט כמו איזה אייפוד. בעוד האחת שורפת תקציבי הפרסום שלמים על הברקות כמו “אפרסקים מחוייכים”, “בננות אופטימיות” ו”גוייאבות מדלגות” חברתה משיקה ומעלימה טעמים בקצב קדחתני, ומאכזבת לקוחות רעבים.

אבל בסופו של יום, מאחורי הפרסומים והתמונות הסקסיות על העטיפות, מתחבא כרגיל בערך אותו מוצר אנמי ומימי עם תותים או תפוחים עייפים וחיוורים שיכולים בעיקר לפתוח את היום במתיקות סבירה, אבל בהחלט לא מצליחות לשגר מישהו, מלבד אולי אנורקסיות מורעבות, אל רמות האושר שהפרסומות טוענות להן.

אבל בשקט בשקט, עם פרסומות שנראות כאילו חמקו מבין סורגי שנות ה-90 המוקדמות ועם קמפיין בווארי ושמרני משהו, טון חדש מצא את דרכו אל המקרר שלי. אם עדיין לא שמתם לב למדפים המודגשים בכחול עמוק בסופר, חברת muller הבריטית היא הכל חוץ משמרנית – היוגורטים שלה מפתיעים ומצליחים להוכיח שכשיש לך מוצר טוב באמת – לא צריך פרסום פומפוזי.

נגנבתי לחלוטין (כן כן! נגנבתי 🙂 ) מהיוגורטים עם קציפת הפירות, שבאופן פלאי מצליחה להיות לא מתוקה ולא חמוצה מדי. וכמעט הזלתי דמעה (מה לעשות, אני בחורה רגשנית) כשראיתי שהם השיקו סדרה של יוגורטי דיאט, טעימים בצורה מחשידה, וללא תוספת ממתיקים מלאכותיים, אלא פשוט עם פחות סוכר. ואפילו התותים (ויכול להיות שאני משוחדת) מרגישים לי שוויצריים ורעננים יותר. אבל שוב, יתכן שזו רק אני.


אני מתקשה שלא לתהות על קנקנו של הארט דייקטור שחשב שהפרסומת הזו יכולה לעבוד:

בתקופה שבה בעלי הכלבים המסוכנים האלה בוחרים להעלים אותם מהרשויות הוטרינריות, אחרי ששמם הוכתם בלא פרשיה אחת ולא שתיים של תקיפות מסוכנות ואף במקרים של הריגה, מפתיעה אותי הבחירה של חברה לקשר את עצמה לתדמית כל כך אלימה ושלילית כמו של כלב האמסטף.

כי בעוד שאין ספק שאני מאוד מתחברת לכלבי אמסטף מכוערים שבולסים ארנבים ורודים ואנרגטיים, ואני חושבת שעיצוב הרטרו-בחמש-שקל-במקומון-של-רמלה-לוד עושה חסד עם הקונספט הכללי, אבל כל עוד אני לא מעוניינת להעניק למצלמה שלי אופי של ערס משולח רסן, אני חושבת שאני אעדיף להמנע ממוצר שבוחר למתג את עצמו בצורה נמוכה כל כך. גם אם המתחרה יקר יותר.


עצוב מה פרסום עושה לאנשים, אבל יותר עצוב לאוהבת אוכל שכמותי, לשמוע מה פרסום עושה למסעדות. אחרי ש’כתית’ טיילה ברחבי גוש-דן ובסופו של דבר נתקעה לה עם מקל בתחת, כמו שב’נורמה ג’ין’ כבר אי אפשר לתפוס כסא פנוי בלי להרים את האף עם קצת מסקנטייפ, כך גם השמועות אומרות ש’דוריס קצבים’ הלכה לה ולבלי שוב.

כשתכננתי את מסעדת הבשרים התורנית לטיול שלי ושל המיצ שלי בצפון, נחרדתי לראות את התגובות המזעזעות על המסעדה המשובחת הזו, שכללו יחס מזוויע, סטייקים סתמיים ולא עשויים ואווירה חפיפניקית (אגב, בימים האחרונים, הקישור להמלצות הגולשים הורד מהדף של המסעדה ברסט, אז הנה הוא לפניכם).

כשהתגובות של חבריי התגלו תואמות, בשקט בשקט ויתרתי על דוריס ונדדנו לבת-יער במקום, שהיתה פשוטה, פנטסטית ושווה נסיעה של רבע שעה במעלה השבילים של הרי הצפון. טוב לדעת שיש גם דברים שנשארים טובים לאורך השנים.

Leave a comment

Your email address will not be published.