יש כל כך הרבה רעות חולות בעולם, ואני לא יודעת למה זו כואבת לי יותר מאחרות.

אולי כבר התאקלמתי עד כדי כך אל השנאה שאנשים ספוגים בה ואל האלימות שהיא מעוררת בהם, שהרגישות שלי פשוט פחתה. התרגלתי אל מלחמות הכלבים בין ערבים ליהודים, הוויכוחים נוטפי הארס של חילונים ודתיים כבר נשמעים לי כמו המהום מונוטוני, אנסים, גנבים, רוצחים, הטינופת האנושית על כל גווניה – יו ניים איט. מרפרפת על דפי העיתון ועוברת הלאה.

אבל עדיין אני לא מצליחה להבין, שלא לדבר על להתרגל, לאיך דבר יפה ושברירי כמו מיניות – מגרש משחקים שאליו נכנסים רק אלה שעושים לי טוב באמת. פינה שבה הפסיכיקה היא האדון ובה הגוף הוא רק המשרת. חלקה של נקיון ועונג, הדוניזם צרוף ולוליינות מחשבה – הופכת למזבח של שנאה יוקדת.

הרי איש לא חייב להכנס לשם, איש לא נדרש להשאר מעבר לרצוי, הכל נעשה בהסכמה והמטרה הכללית היא העונג של כולם. מאין התיעוב?


אתמול בליל הראשון לאוגוסט, איש לבוש שחורים, רעול פנים וחמוש באקדח, נכנס אל המרכז לנוער הומו-לסבי ברחוב אחד העם בתל אביב, והחל לירות לכל עבר. הוא רצח שני צעירים, פצע עשרה נוספים והעיר המון של אנשים אל תוך מציאות ורודה פחות מזו שייחלנו לה.

אנחנו יודעים שהעולם הוא לא מקום בטוח ומעולם לא היה. ראינו לא מעט בחיים האלה ואנחנו לא חסרי אונים. יש המון מה לעשות – אפשר להפגין, אפשר להזדהות, אפשר להפסיק להתבייש, אפשר פשוט לצאת מהארון ולהפיץ אהבה. בעיקר, אפשר ללמד את עצמנו לזכור – לעולם לא לוותר לעצמנו על מגרש המשחקים היפה שלנו ולעולם לא להיות סובלניים יתר על המידה עם אלה שרוצים לקחת את שלנו בכוח.

שיהיו לכולנו המון אהבה ומין יפים, מגוונים, מסקנים, מוזרים, צבעוניים ובעיקר נטולי פחד ודיעות קדומות,

ליזוזום

עפיפונים
עפיפונים צילום: גל גרופר

Leave a comment

Your email address will not be published.

Dada.net.pl