רגע אחד של חוסר ריכוז, כידון משתולל, נסיון התחמקות כושל והנה אני מתחת לאופניים שלי ואיזו אישה רצה אלי כדי לבדוק אם אני עדיין בחיים ומתנשפת כמו ספינת קיטור. לרגע אני דואגת יותר לאי ספיקת הלב הפונציאלית שלה מאשר לשלומי, אבל ההרגשה של הברך שנרטבת מתחת לבד הדקיק מסחררת אותי. לעזאזל – למה הייתי חייבת ללבוש דווקא היום טייץ? מה חשבתי לעצמי כשיצאתי מהבית בלי קסדה? העיקר שהלפטופ בחתיכה אחת. איך אני אספיק לשיעור האופנוע? שיט, מה יהיה במהירות של מאה קמ”ש?

אני מתיישבת ועושה הערכת נזקים. הברך כואבת אבל בהחלט לא דורשת התערבות כירורגית, על הידיים יש כמה שריטות שיעלמו תוך ימים אם לא תוך שעות. יצאתי בזול. אני נושמת עמוק, נזכרת בנשימה העמוקה שלקחתי כשעליתי לראשונה על האופנוע הכסוף. המנוע שהתעורר לחיים בסיבוב מפתח אחד, לא נשמע דומה בכלל למיו הקטנטן והבלתי מאיים שעליו קפצתי בשמחה בשיעורים שקדמו לו. במקום, האופנוע רטן תחתי כמו סוס שבוחן את בעליו החדשים, מנסה לבדוק מי כאן הבוס, והאם אפשר להעיף אותו לכל הרוחות.

האשה המתנשפת מרימה את האופניים שלי ומשעינה אותם כנגד הגדר. כמה סקרנים עוצרים לשניה, אבל ממשיכים הלאה כשהם מבינים שלא כאן הם ישיגו את מנת הלחם והשעשועים שלהם להיום. אני מקרטעת אל הספסל הקרוב, מפריכה במישוש את השלט המזהיר מפני צבע טרי ומתרסקת עליו. אני מרגישה די בסדר. האנדרנלין עדיין ממסך את הכאבים וזה כבר לא מפתיע אותי – אחרי יותר מדי פעמים שמצאתי את הרגל שלי תחת צידו של אופנוע ששוקל מאייה וחצי, למדתי שאת הכאב מרגישים אחר כך, בבית. אני יכולה רק לשער שהסימן הכחול על ברך ימין ישלים באופן ראוי את הסימטריה עם הסימן הכחול על השוק השמאלי, שעדיין זוכרת היטב את הצורה של רגלית ההילוכים.

אמנם האינטואיציה משקרת לי להמשיך לשיעור, אבל ההגיון עושה את המעשה הנכון ומחייג למורה הנהיגה ודוחה את הפגישה ליום אחר. במקום, אני ממשיכה לפדל בהיסוס עד בית הקפה הקרוב, שם אני מקפיאה את הנפיחות ומכרסמת עוגיות לסרוגין. הברך מתנפחת לאט לאט לגודל של כדור טניס ממוצע וזה אפילו די מצחיק. מה שלא מצחיק הוא הנסיון ללכת לשרותים עם ברך שמסרבת להתיישר או להתכופף ביותר משלושים מעלות. רק כשאני מדדה חזרה אל השולחן על רגל ושליש, אני מבינה באופן חד משמעי מדי ופתאומי להחריד שאני מפחדת.

או שבעצם רק אחרי שנפלתי, הבנתי כמה זה מפתיע שלא פחדתי עד עכשיו. למדתי לרכוב על אופניים לפני שנתיים בסך הכל ועד עכשיו זה פשוט הלך חלק מדי. הבטחון העצמי שלי רק התנפח כשבזכות אינסטינקים בריאים הצלחתי לצאת ללא פגע מתאונה שבה הגלגל האחורי שלי התקפל לחצי ופרש לגמלאות. המהירות של האופנועים שיכרה אותי סופית. אז אולי כבר רכבתי מהר יותר מהרוח, מבלי להרגיש דבר מלבד פעימות לב סוערות ושקט שמקרר את המחשבות, אבל מסתבר שמספיק מפגש אינטימי, סוער וחד פעמי בין ברך ואספלט כדי להפנים את מה שידעתי, אבל כנראה שעד לרגע זה לא באמת – להתרסק זה ממש כואב.

ילדים, אנא צבעו את הברך של ליזוזום בתמונה.

אז בינתיים אפשר למצוא אותי צולעת לי ברחבי תל אביב. על הברך תשאר כנראה צלקת קרבית, אבל בכל מקרה זה לא הולך לעצור אותי ליותר מכמה ימים. על האופנוע אני לא מוותרת, השיעורים ימשיכו מהשבוע הבא ועד שמאזן הכוחות ביני לבין החיה הרעה הזו יתאזן לטובתי (או עד שיגמר הכסף, הקודם מבין השניים). מהפחד לעומת זאת, אין לי לאן לברוח. אז אני אתן לו ללוות אותי בדרך הזו, בתקווה שהוא ישמור עלי. בעיקר מפני השטויות שלי עצמי.

4 thoughts to “ליזוזום פוגשת אספלט

  • נערה במשקפיים

    אז בשביל זה התקשרת לשאול! D:

    ותוך חשש להישמע כמו תקליט שבור: אולי די עם הנטיות האובדניות?…

    Reply
  • yosefo

    אז כן, זה לא נעים – אבל זה עובר מהר.
    מקווה שלא תפחדי כשאת עולה על אופנוע, את צריכה לשכוח מה שהיה, ורק ללמוד מה לא לעשות.

    ובכל מקרה, כותבים לרכב ולא לרכוב. בדיוק כמו שמבטאים את זה 🙂

    Reply
  • אספלט

    מה איתי??
    גם לי כואב!

    Reply
  • תייש

    אני שנים רבות על אופניים, התרסקתי יותר ממה שאני יכול לזכור.
    זה כואב – אבל זה עובר.
    תרגישי טוב

    Reply

Leave a comment

Your email address will not be published.