היא כל כך מקסימה כשהיא רוכבת על האופניים הישנות שלה, כשהיא עומדת במעבר החציה, כשהיא משכפלת דפים במכונת הצילום במשרד. היא בכלל בחורה רגילה – גובה ומשקל ממוצעים לחלוטין, השכלה והשקפה שגרתית, אבל יש בה איזה קסם – נימה של צחוק, ניצוץ במבט – איזו איכות נסתרת שפורשת מלפניה שביל המרוצף לבנים צהובות ועליו פרוש שטיח אדום.

סאמר. הו כה מיוחדת.
סאמר. הו כה מיוחדת.

כזו היא סאמר, הגיבורה של 500 ימים של סאמר, ואלוהים – הייתי רוצה להיות כזו. אבל אני לא.

פעם חשבתי שאני כזו – מיוחדת כמו שד, בלתי מודעת לעצמי כמו פורסט גאמפ. הייתי ילדונת מתוחכמת ורווחית, מינית בגבול הסליזית, עטופה בשזירה של בגדי המעצבים היקרים שהרווחתי מבלי להזיע, עם פריטי הווינטג’ ששליתי בזרת חיננית מחנויות יד שניה עלומות שם, רוקדת לבד במועדונים, כותבת בהינף היד על המקלדת, ממיינת זכרים ומחייכת אל זרים ברחוב – הייתי בטוחה שאני הדבר האמיתי.

אבל, ותסלחו לי אם זה מתחיל להשמע כמו מוטיב חוזר, נדמה לי שאני לא. כלומר זה לא שנדמה לי – אני לא. אני יכולה לקנות שמלות וינטג’ מתוכחמות ולרכב על אופנועים ולהחליף צבעים טבעיים בשיער ולהרוויח המון בשעה ולהיות בוגרת לגילי ולצטט את בולגקוב או את וולטר או סוללה שלמה של משוררים מתים, אבל גם אז לא אהיה. גם אם אצא מגדרי – אהיה רק ליזה – מטר שישים על שישים קילו וקצת יותר מדי, חובבת נעליים יקרות וריצות ארוכות, עושה פרצופים רציניים מדי בזמן שאני רוקדת, אוהבת מהר מדי ועובדת מעט מדי, תלויה בהערכה של אחרים באופן מחריד, אך מוסתר היטב, ומוצאת מפלט בטוח בעיסוקים טכניים מדי בשביל המין שלי, לפחות לתפיסתם של אחרים.

הייתי רוצה להיות כזו – מיוחדת – אני בטוחה שרובנו היינו רוצים להיות. אבל העולם מלא באנשים שחושבים שהם מיוחדים. הם מניעים את העולם. הם קוראים את הספרים, קונים את הבגדים, נוסעים במכוניות ואוכלים את הארוחות כשעל ברכיהם המפית המעומלנת היטב. הם משלמים את המחיר. הם מיוחדים בדיוק כמו כל אחד אחר. כלומר בעצם – הם פשוט לא.

למען האמת, אני חושדת שאם היינו מסכמים את התקציב הכולל שכולנו משקיעים בלהיות כאלה, ומאחדים אותו עם כמות המשאבים המנטליים שמבוזבזים על הנסיון להראות כאלה – כמה בעיות בסדר גלובלי (למשל זוטות כמו התחממות גלובלית, מגפת האיידס וכוכב נולד) היו כבר מאחורנו. אבל מה זה לעומת ליטוף קטן לאגו החבול וכמה שקרים לעצמך אל תוך הכרית?

הייתי רוצה להיות כזו. אפילו הייתי מסתפקת בלחשוב שאני כזו. אבל נדמה לי שאני מתבגרת, ולהתבגר זה סתם דרך פוליטיקלי קורקט להגיד להזדקן, לא?

נ.ב. למרות ש”500 ימים של סאמר” נשמע כמו סרט ההמשך של “ואלס עם באשיר” – זה בעצם אחלה סרט.

7 thoughts to “ליזוזום כבר לא חושבת שהיא מיוחדת

  • לונה

    לא רוצה שזה יישמע סכריני מדי, אבל אני באמת מתכוונת לזה
    את אחת הנשים היותר מיוחדות *שאני* מכירה 🙂

    Reply
  • צביק המדליק

    אחד הסרטים הכי טובים שראיתי בתקופה האחרונה. בהתחלה חשבתי נו עוד קומדיה רומנטית, אבל תוך כדי שאני שם אני מגלה שהבחור הזה בעצם משקף את תסמונת הבחור הטוב (the good guy syndrome)
    היה מובל והססן ונדלק עליה לפני שהוא ידע חצי דבר עליה חוץ מהמראה החיצוני (אולי היא בעצם משעממם אולי היא רעה באופיה) בקיצור גימד את עצמו מולה.

    יש אנשים שצרכים טפיחה על הגב ויש אנשים שצריכים בעיטה בתחת בשביל להתקדם ולהתפתח. הוא כנראה מהסוג השני. אז בסופו של דבר שמחתי שהיא בעטה אותו, וזה לא עוד סיפור של הטוב תמיד מנצח אלא משהו יותר ריאליסטי.

    Reply
  • אמיר

    מזכיר קצת את הקטע הזה ממונטי פייתון:

    Brian: Look, you’ve got it all wrong! You don’t need to follow me, you don’t need to follow anybody! You’ve got to think for yourselves! You’re all individuals!
    The Crowd (in unison): Yes! We’re all individuals!
    Brian: You’re all different!
    The Crowd (in unison): Yes, we are all different!
    Man in Crowd: I’m not.
    Another Man: Shhh!

    ליתר דיוק, מזכיר לי איזה מאמר של יאיר לפיד, שציטט את מונטי פייתון (באופן אישי, לא ראיתי מעולם מונטי פייתון, וגם לא קראתי סופרים רוסים מתים, או חיים. מה שנשאר לי זה לצטט את יאיר לפיד שכן)

    אני רק תוהה עם מישהו באמת מסוגל לתפוס את עצמו כ”לא מיוחד”. לא ברמת ההבנה האינטלקטואלית, אלא ברמה יותר בסיסית. אם יש מישהו שלא חושב שהכאב שלו הוא הכאב החזק ביותר בעולם, והאושר שלו הוא האושר העילאי. מישהו שבאמת מסוגל לתפוס שלחיים שלו אין איזו תכלית גדולה יותר ומותר האדם מן הבהמה אין.

    ואולי זה רק אני. למרות שאני ביום-יום בונה ומחזק טייפ-קאסט הפרווה האולטימטיבי, מסתפר עם אותה תספורת קצרה מאז שאני זוכר את עצמי, נותן לגלגלצ לבחור לי את הטעם המוזיקלי, ולצומת ספרים את הטעם בספרות, אני לא יכול לחשוב על עצמי באמת כ”רגיל”. אולי עדיין לא התבגרתי. אולי אני לא רוצה להתבגר לעולם.

    בכל מקרה, אני מאוד אוהב את הכתיבה (בכמה טורים שיצא לי לקרוא, אבל אני אנצל את הבמה של התגובה הראשונה), ומצטער קצת על החפירה.

    Reply
  • טל גלילי

    500 ימי סאמר – סרט פנטסטי. בעיקר נהניתי מזה שהוא אומר לך בהתחלה שהוא לא סיפור אהבה, וכל הסרט סירבתי להאמין לו – עד הסוף.

    לגבי השאר – אם זה גורם לך להרגיש מיוחדת שאת לא מיוחדת, מה רע? 🙂

    Reply
  • איתי

    באיחור נוראי [באשמת הזיכרון שלי], הנה משהו שקשור לנושא, אבל בצורה מצחיקה יותר ומזווית ראייה שונה: http://www.youtube.com/watch?v=ULRosL7AOpk

    איתי.

    Reply
  • תייש

    אני איני מיוחד – וזה אני יודע.
    זה לא שינה לאנשים סביבי להגיד לי כמה אני מיוחד.
    אין היא מיוחדת – אין אף אחד מיוחד יותר מאחרים.
    כל אחד מיוחד לאנשים הסובבים אותו – המעריצים אותו.

    איננו מיוחדים יותר מהיחוד שרואים בעיני חברינו – אני חושב שזה דיי מספיק, לא?

    Reply
  • אולגה

    איך הגעתי בכלל לקרוא את זה:
    תגובה קצרה שלך על סטטוס בפייסבוק של אחד החברים שלי – רפרוף על הפרופיל והתמונות שלך – כניסה לאתר הזה שלך – מגניב פוסט על הסרט שבדיוק ראיתי אתמול!

    כרגע, עבורי את מיוחדת. אולי אם לא היית מגיבה לסטטוס ההוא, או כותבת דבר מה אחר, או שלא הייתי רואה את הסרט ויודעת בדיוק על מה את כותבת כאן – אולי אז לא היית מיוחדת כלל. סתם עוד פרצוף בספר הפרצופים…

    מה שאני מנסה לומר זה שכל דבר בחיים הוא עניין של תזמון.
    אולי בזמן אחד תום לא היה מוצא את סאמר כה מיוחדת ואולי סאמר הייתה מוצאת אותו מיוחד ומתחתנת איתו ולא עם חובב דוריאן גריי ההוא.

    אני אישית חושבת שגם אם את העכבר הכי אפור בעיר, כל עוד את מחייכת ואוהבת את חייך העכבריים אין זה משנה אם יש מליון כמוך או בדיוק אחת.

    Reply

Leave a comment

Your email address will not be published.