ליזוזום לומדת שיעור בצניעות
שקט במדבר. צילום: אופל אפיקורוס.

לפני חצי שנה, בעיצומם של דילוגים בין מדינות אירופאיות אקראיות ובין בירה לבירה, זה נראה כמו רעיון לא רע בכלל. מה רע בחצי שנה אינטנסיבית של הוכחה עצמית? בהתחשב בעובדה שרוב חיי אני מתנהלת בתפוקה של שישים-שבעים אחוז לכל היותר, למתוח את הגבולות לכיוון התשעים לסמסטר אחד נשמע לי מאיים פחות מלצפות ברגע של היסח הדעת בפרק של האח הגדול.

Read more
עוד מעט יהיה לי בית

גם עכשיו, דקה לפני שאני חותמת על החוזה, אני עדיין לא יודעת מה עדיף. אולי היה כדאי להשאיר את זה ככה? לקח לנו שנה שלמה להגיע לסטטוס קוו הזה שעושה לי כל כך טוב. כשאני חושבת על זה ליותר משלושה רגעים ברציפות – לשים את הכל על כף המאזניים ולהסתכן בלאבד את החבר הכי טוב שלי בשם רעיון ספונטני שצץ לפני כמה חודשים – נשמע לי כמו טירוף.

Read more
קיפודים ירוקים

ארון סגור מסתיר בתוכו כרגיל מחזות לא נעימים. לפוצץ לעצמך את המוח עם אקדח זו לא דרך פוטוגנית לומר לעולם ‘היו שלום ולא להתראות, חארות’. זו יכולה הייתה להיות נחמה קטנה שבקטנות, אבל ממה ששמעתי, זה אפילו לא מצטלם כמו בסרטים.

Read more
יש אנשים שרואים רק בלוויות.

יש אנשים שרואים רק בלוויות. אנשים טובים שרק מן הראוי היה לראות בנסיבות משמחות הרבה יותר, על כוס קפה בכיכר קטנה, בחנוכת בית של חברים, בימי הולדת או סתם ברחוב – בקריאת פליאה, המלווה עיניים מצטלבות, מכירות ומוארות. אבל זה מה שהחיים מזמנים – פגישות ארעיות, שקטות, תחת מעטה עגום של נימוס ולחישה. שיחות חטופות […]

Read more
One week

אהוב שלי, אני כותבת לך מהרכבת מקראקוב לורשה, עלינו עליה לפני קצת יותר מעשר דקות, אחרי ריצה מטורפת באזור תחנת הרכבת, רק כדי למצוא אינטרנט. רק שתדע, פולין מדהימה וקראקוב וורשה הן ערים אירופאיות לכל דבר, אבל עדין לקח לי יותר מארבעים דקות למצוא איטרנט פעיל. אין ספק שעדיין יש להם לאן לשאוף. בין לבין […]

Read more
ליל אמש והבוקר שלמחרת
עפיפונים

יש כל כך הרבה רעות חולות בעולם, ואני לא יודעת למה זו כואבת לי יותר מאחרות. אולי כבר התאקלמתי עד כדי כך אל השנאה שאנשים ספוגים בה ואל האלימות שהיא מעוררת בהם, שהרגישות שלי פשוט פחתה. התרגלתי אל מלחמות הכלבים בין ערבים ליהודים, הוויכוחים נוטפי הארס של חילונים ודתיים כבר נשמעים לי כמו המהום מונוטוני, […]

Read more
מה עושים עם זמן פנוי שמופיע פתאום?

הסמסטר נגמר כבר לפני כמה שבועות טובים, והביא אתו לא רק מבחנים בשפע (שניים מאחורי, שלושה מלפניי), אלא גם משאב שכבר כמעט שכחתי מה עושים אתו. נדמה לי שקוראים לזה זמן פנוי. מפתיע אותי לראות מה הזמן הפנוי הזה עושה פתאום לי ולאנשים שסביבי. פתאום ניצן מציע שנראה סרט או שניים בערב,  אירה ואני קופצות […]

Read more
רשמים מהחג

הם בצד שלהם, ואני בצדי שלי, לובשת שמלת קיץ שקפקפה, שתחתיה מציצים תחתונים שחורים, למרות רוח הערב הקרירה. למרות המזג הקיצי שעומד בפתח, הם לבושים שחורים, ורק הבריזה הקלה מייבשת את הזיעה שמאיימת לחמוק מתחת למגבעות הגדולות.

Read more
Dada.net.pl