לפני חצי שנה, בעיצומם של דילוגים בין מדינות אירופאיות אקראיות ובין בירה לבירה, זה נראה כמו רעיון לא רע בכלל. מה רע בחצי שנה אינטנסיבית של הוכחה עצמית? בהתחשב בעובדה שרוב חיי אני מתנהלת בתפוקה של שישים-שבעים אחוז לכל היותר, למתוח את הגבולות לכיוון התשעים לסמסטר אחד נשמע לי מאיים פחות מלצפות ברגע של היסח הדעת בפרק של האח הגדול.

גם עכשיו, דקה לפני שאני חותמת על החוזה, אני עדיין לא יודעת מה עדיף. אולי היה כדאי להשאיר את זה ככה? לקח לנו שנה שלמה להגיע לסטטוס קוו הזה שעושה לי כל כך טוב. כשאני חושבת על זה ליותר משלושה רגעים ברציפות – לשים את הכל על כף המאזניים ולהסתכן בלאבד את החבר הכי טוב שלי בשם רעיון ספונטני שצץ לפני כמה חודשים – נשמע לי כמו טירוף.

כשהתיישבתי במכונית לבד בפעם הראשונה, רק לפני כמה ימים, דאגתי שלפני שאני אחזיר את הרכב השכור, אני אצטרך לעבור בתחנת דלק לאוורור וייבוש של המושבים מהזיעה הקרה שלי.

ארון סגור מסתיר בתוכו כרגיל מחזות לא נעימים. לפוצץ לעצמך את המוח עם אקדח זו לא דרך פוטוגנית לומר לעולם ‘היו שלום ולא להתראות, חארות’. זו יכולה הייתה להיות נחמה קטנה שבקטנות, אבל ממה ששמעתי, זה אפילו לא מצטלם כמו בסרטים.

יש אנשים שרואים רק בלוויות. אנשים טובים שרק מן הראוי היה לראות בנסיבות משמחות הרבה יותר, על כוס קפה בכיכר קטנה, בחנוכת בית של חברים, בימי הולדת או סתם ברחוב – בקריאת פליאה, המלווה עיניים מצטלבות, מכירות ומוארות. אבל זה מה שהחיים מזמנים – פגישות ארעיות, שקטות, תחת מעטה עגום של נימוס ולחישה. שיחות חטופות […]

יש כל כך הרבה רעות חולות בעולם, ואני לא יודעת למה זו כואבת לי יותר מאחרות. אולי כבר התאקלמתי עד כדי כך אל השנאה שאנשים ספוגים בה ואל האלימות שהיא מעוררת בהם, שהרגישות שלי פשוט פחתה. התרגלתי אל מלחמות הכלבים בין ערבים ליהודים, הוויכוחים נוטפי הארס של חילונים ודתיים כבר נשמעים לי כמו המהום מונוטוני, […]