לחזור (כשעוד היה חורף)
גם הבניינים לא נשארים מאחור

קר בחוץ והשמיים אפורים. גשום. מחשיך. שאריות אחרונות של חורף שנגמר מבלי ששמתי לב. המלצרית נגשת אלי עם שני תפריטים ושתי כוסיות קטנות של יין חם. “לא צריך שתיים”, אני אומרת לה. “את לבד?” היא עונה בפליאה מהולה בהשתתפות חרישית בצערי, בעודה אוספת חזרה את התפריט השני לחיקה. אני שוקלת האם לענות לה ברצינות מלאה שמחכים לי בבית, אבל בוחרת להנהן. מה אכפת לי בכלל. “שיהיו לך שתיהן” היא אומרת, רומזת שבהן אטביע את יגוני הבלתי קיים. אז אני מזמינה עוד אחת, בגודל מלא. למה לי לשבור את התדמית?

Read more
One week

אהוב שלי, אני כותבת לך מהרכבת מקראקוב לורשה, עלינו עליה לפני קצת יותר מעשר דקות, אחרי ריצה מטורפת באזור תחנת הרכבת, רק כדי למצוא אינטרנט. רק שתדע, פולין מדהימה וקראקוב וורשה הן ערים אירופאיות לכל דבר, אבל עדין לקח לי יותר מארבעים דקות למצוא איטרנט פעיל. אין ספק שעדיין יש להם לאן לשאוף. בין לבין […]

Read more