היא כל כך מקסימה כשהיא רוכבת על האופניים הישנות שלה, כשהיא עומדת במעבר החציה, כשהיא משכפלת דפים במכונת הצילום במשרד. היא בכלל בחורה רגילה – גובה ומשקל ממוצעים לחלוטין, השכלה והשקפה שגרתית, אבל יש בה איזה קסם – נימה של צחוק, ניצוץ במבט – איזו איכות נסתרת שפורשת מלפניה שביל המרוצף לבנים צהובות ועליו פרוש שטיח אדום.
גם עכשיו, דקה לפני שאני חותמת על החוזה, אני עדיין לא יודעת מה עדיף. אולי היה כדאי להשאיר את זה ככה? לקח לנו שנה שלמה להגיע לסטטוס קוו הזה שעושה לי כל כך טוב. כשאני חושבת על זה ליותר משלושה רגעים ברציפות – לשים את הכל על כף המאזניים ולהסתכן בלאבד את החבר הכי טוב שלי בשם רעיון ספונטני שצץ לפני כמה חודשים – נשמע לי כמו טירוף.
שגיאה קטנה ומטופשת גרמה לכך שמחקתי את העיצוב של הבלוג שלי היום. חשבתי לשחזר את הרקע הירקרק הקודם – אבל בסופו של דבר החלטתי להשלים עם רוע הגזירה. אז הנה הוא העיצוב החדש 😉
